אני ממש רוצה שיהיה נעים בבית | מחשבות לקראת ליל הסדר 'אני כל כך רוצה שתהיה אוירה נעימה בבית לפני פסח', היא אמרה. 'כל שנה

רָצִיתִי לְהַבְרִיק אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, שֶׁהַכֹּל יַעֲמֹד פֶּלֶס בָּאֲרוֹנוֹת. רָצִיתִי לְשַׁחְרֵר מֵהַבַּיִת אֶת הַמְּיֻתָּר, וּלְהַגִּיעַ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר. רָצִיתִי, וַאֲנִי עָדִין רוֹצָה, אֲבָל פֶּסַח בְּשָׁבוּעַ

לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֵיזֶה מִצְרַיִם, גַּם אִם הוּא לֹא גָּלוּי לָעַיִן. לְכָל אֶחָד יֵשׁ מָקוֹם בּוֹ הוּא מַרְגִּישׁ – בְּתוֹךְ בֹּץ טוֹבְעָנִי, כָּזֶה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְתוֹבְעָנִי.

הכל התחיל כשהגננות הודיעו שעושים בגן מסיבת פיג'מות וארוחת בוקר לילדים, ושלחו סקר בוואואפ וביקשו שנתנדב להביא דברים וסימנתי שאביא עגבניות. זה היה לי ממש

הרבה אני שומעת בימים האחרונים את השיר: 'אם החרש תחרישי בעת הזאת', והרבה אני חושבת על אסתר המלכה בבית אחשוורוש ועל השתיקה שלה. ולא רק

נתינה זה דבר מתעתע. מצד אחד, אחד הדברים החשובים ביותר שיש, ואחד היסודות עליהם העולם עומד. חשוב, נצרך ובונה עולם. עד כדי שאפשר לדבר על

אחרי כל ההתראות על השלג הצפוי בירושלים, לבקר בכותל ביום שישי האחרון זו היתה זכות מיוחדת. זה דרש אומץ לאנשי ירוחם, וכלל הורדת המעילים מגבוה

לאחרונה, שמתי לב שאני אומרת לא מעט את המשפט: 'כאן זה לא בית משפט'. זה לא קורה סתם. זה כמעט תמיד מגיע, כשאנשים מביאים לקליניקה

שְׁנֵי עֵצִים, אוֹתוֹ הַזַּן, נִקְנוּ בְּאוֹתָהּ מַשְׁתֵּלָה, נִשְׁתְּלוּ בְּהֶפְרֵשׁ שֶׁל שָׁעָה קַלָּה. שְׁנֵי עֵצִים, אוֹתָהּ גִּנָּה, אוֹתָהּ ירוחם, אוֹתָהּ מַעֲרֶכֶת הַשְׁקָיָה. אַחַת עֲרוּמָה, אֵין סִימָן

'אֵיפֹה אֲנִי?' לִפְעָמִים אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי. תְּחוּשָׁה שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, וְהַמַּצָּב פָּשׁוּט אָבוּד. מְחַפֶּשֶׂת מִתַּחַת לַמִּטָּה, וְעַל גַּבֵּי הַשִּׁדָּה, בְּתוֹךְ הָאָרוֹן, וְגַם בַּסָּלוֹן. אֵיכְשֶׁהוּא, אֵיפֹה שֶׁאֲנִי