תגידי, איך עוברים דירה ככה בקלילות? והיא עונה – הלוואי וידעתי איך נשארים באותו מקום ברציפות..

תגידי לי איך ממשיכים ככה ללדת? – והיא שואלת, יכולה להסביר לי איך מפסיקים ללדת?

ואיך את מצליחה להיות תמיד להיות ה נותנת? והיא כתשובה מבקשת – תלמדי אותי להיות מקבלת.

ואיך את יודעת לעשות ג'אגלינג בין המשימות? והיא משיבה – איך את נוכחת ומצליחה פשוט להיות?

וכך שוב ושוב, השיחה ממשיכה. האחת שואלת איך את עושה את זה ואת הדבר האחר, והיא עונה לה בחזרה תשובה שלה היא מעט מוזרה, שזה לא סיפור זה קל וההיפך הוא האתגר..

…
יש לכל אחת את מה שהיא כל כך היתה רוצה, ולא מצליחה, ולא יודעת איך בכלל לגשת למשימה.

ואז איכשהוא אנחנו נפגשות, את זו שמצליחה, בדיוק איפה שאני תקועה. ואז בכנות, הכמיהה עולה, כי אני ממש גם רוצה, ולגמרי מוכנה להיות תלמידה.

מפספסת דבר אחד, שלה אין מושג על מה אני מדברת.
לה זה בא בזרימה, בשבילה זה לא עבודה, זה פשוט אזור הנוחות שלה.

לכל אחת יש את העבודה שלה, אפשר לקרוא לזה המלחמה שלה הפרטית שלה, מה שקל לאחת, הוא קריעת ים סוף לאחרת.

אז כדאי שנפסיק לפזול, ושלא יצאו לנו העיניים. נתבונן פנימה באתגר שלנו, בשביל זה אנחנו כאן, והוא שלנו..