קרה לי השבוע נס. אין לי דרך אחרת להסביר את הענין, והנס הוא שיש לי (שלא מוכנה אפילו להוציא את ארגז התחפשות מהמחסן לפני ראש חודש אדר) תחפושות לשלושת הקטנים, ועדין חודש שבט. תחפושות חדשות, כאלה מהנילוניים, והם עלו לי גרושים.
זה לא שתכננתי,
זה לא שהתאמצתי,
פשוט מרגישה שנשלחו אלי במתנה.
זה נכון,
לנס יש גם התגלגלות ארצית. של ילדה שרצתה לשחק עם חברה אחר הצהרים, ואמא של החברה שאמרה שהם הולכים להפנינג, וזה שווה ויש תחפושות לקנות בזול, ממש בזול.
אבל זה לא לא מסביר את הענין. כי אני לא הולכת לאירועים האלה, ויש כל כל הרבה כאלה, ואני תמיד מדלגת. אני חושבת ששנים לא היתי, והעין שלי אפילו לא קולטת את הפרסומים…
פגשה אותי אמא צעירה מהמעון, ואמרה לי – 'חשבתי שרק הורים ירוקים כמוני עושים את השטות הזו ובאים לדברים האלו..', שישאר ביננו – היא צודקת.
אבל היתה לי בהירות, בהיר כמו השמש בצהרים שזה קשור לכך שפתחתי פתח.
כתבתי רק כמה שעות לפני כן את הגיגי על פורים. הסכמתי להניח את הכאב והתסכול, אבל בעיקר את הרצון. את הרצון שמשהו ישתנה, את רצון להיות חברה של חג פורים. אמרתי – אני רוצה.
זה היה נקי. לא היו דרישות, לא היו ציפיות, רק רצונות ובקשה לעזרה. היתי בטוחה שזו רק המשימה שלי… וככה כשאני עוד מהורהרת, חושבת איך ומה יכולה לעשות, הופיע השפע הזה.
זה הזכיר לי דברי חכמים –
*פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.*
וואו, אמרתי לעצמי.
כל כך פשוט?
'כל הפושט יד בפורים – נותנים לו'.
אולי גם כל הפושט יד שהוא חפץ בפורים – נותנים לו?
תודה. זה כל כך משמח.
מרשה לעצמי לפשוט את היד,
ולבקש באותה פשטות על משלוחי מנות ועל סעודת פורים, ובעיקר – על לב פתוח, על יכולת לשחרר, על יכולת להיות נוכחת, ככה פשוט, בלי חשבונות.
לקוות לפתוח בפשטות את הלב והידיים, ולבקש, שהשפע של פורים ימטיר עלי ועל כל עם ישראל ברכה, עד בלי די.
אמנם זה רק צעד קטן, אבל כבר מרגישה שמגיעה אחרת לשבת מברכים, ומשהו בליבי נפתח.
ברוך הבא חודש אדר.
