אמא יקרה,

לפני הכל אני רוצה לשלוח
לך חיבוק ענק. חיבוק כזה מאמא לאמא, כי זה כואב, וזה מאתגר, וזה מקומם, וזה קשה לנו כמבוגרים, וזה קשה לנו כשהילדים שלנו חווים דברים כאלה.

החיבוק שלי מבקש לומר, שאני מבינה אותך, ואני מרגישה גם את הכאב הזה, איפשהוא בחיבור בין הרחם ללב האמהי שלי. כשקראתי את מה שכתבת היו לי, ועדין יש לי, דמעות בעינים.

אני גם רוצה לומר לך תודה שבחרת בנו ככתובת, זה מאד מרגש, ותודה על כך שהעלת את הדברים, זה נושא מאד כואב ונוגע לרבים רבים מאיתנו.

עכשיו אני מנגבת את הדמעות שלי, ומבקשת לעזור לנו לעשות סדר בנושא הזה.

אני רוצה לחלק את מה שאני כותבת ל3 חלקים, וסליחה שיצא ארוך, ארוך מאד. 😉 אבל זה נושא חשוב וראוי להתייחסות מעמיקה.

1. התיחסות לבת שלך המתוקה
2. התיחסות שלנו כהורים לילדים שלנו במצבים כאלה, ודיוק מה התפקיד שלנו.
3. התיחסות כללית ציבורית בנושא.

1. כמה מילים על הבת של המתוקה!

לכל נשמה יש את מסלול חייה בעולם הזה, ולכל נשמה יש תפקיד ושליחות שלשמה הוא הגיעה לעולם. גם לנו וגם לילדים שלנו.

הנתיבות שלום מלמד אותנו, שכל מה שקורה לנו מדויק לנו, כדי לדייק לנו את השליחות שלנו למילוי תפקידינו בעולם.

הבת שלך לא התקבלה, זה עובדה ואנחנו מאמינים שמעבר להתנהלות של בשר ודם זה מושגח. זה חלק מסימני הדרך שלה למילוי השליחות שלה בעולם.

אני לא יודעת להגיד עכשיו מה ואיך החויה הזו תתרום לה בעיצוב עולמה, אבל בדיעבד נוכל לחבר בין הנקודות, ולגלות איך כל תחנה בחיים תרמה לנו.

אולי היא תהיה יום אחד ראשת אולפנא ותהיה אחראית על קבלת תלמידות, והחויה הזו תגרום לה להתנהל ברגישות גדולה. אולי היא תהיה קומונרית, והחויה הזו תעזור לה לדאוג גם למדריכים שלא נכנסים להדרכה. ואולי היא תהיה בעלת חברת הייטק, או שרת החינוך ובזכות המפגש עם המקום הזה תעשה מהפכה…

מה שבטוח, שזו הזדמנות לפגוש חויה, שכולנו פוגשים אותה במהלך החיים שלנו, והיא לא נעימה.

אנחנו יכולים לבחור להתרסק ממנה, ויכולים להשתמש בזה, כקרש קפיצה, לשלב הבא, וכזרעים שיצמיחו אותנו.

מי שמפתח את השריר הזה, לקבל דחיה ולא לצאת מהמשחק, מרוויח משהו בענק לכל החיים שלו. את זה צריך קודם כל לדעת, ואם הלב שלה פתוח לשמוע, גם לומר לה.

2. התיחסות פרטית שלנו כהורים לילדים שלנו, ומה תפקידינו.

כהורים הכי חשוב לא להיבהל, למרות שזה מבהיל. היא צריכה אתכם עכשיו חזקים, היא צריכה אתכם עכשיו מגדלור.

מותר לבכות, ובשביל זה אנחנו פה, אבל מולה צריך לנגב את הדמעות, להרגיע, להגיד לה שאתם תדאגו שהיא תלמד במקום שיהיה לה שם טוב, ותהיו איתה בכל התהליך.

חשוב גם להגיד לה שיש לה הזדמנות לאמן אולי את אחד השרירים הכי חשובים בחיים, ומי שהשריר הזה מפותח אצלו, יצליח בענק בחיים. (יש סרטוני השראה מדהימים על אנשים מפורסמים ומוצלחים שרואים את כל האתגרים והמכשולים שהם עברו בדרך…).

היא צריכה לדעת, שזה שזה כואב, זה לא אומר שמתרסקים, וזה לא אומר שפורקים / יוצאים מהגבולות, ועושים דברים שאבא ואמא לא מרשים.

היא יכולה לאתגר הזה! גם אם היא חושבת שלא, אתם יודעים שכן!! תדעו שהיא מדהימה, גם אם היא מתבלבלת.

הכאב הזה הוא גדול, אבל הוא לא מצדיק התנהגות בעייתית. אל תחששו להציב את האמירה הזו בפשטות. זה חלק מלהיות מגדלור.

נכון גם להגיד לה, שאם היא רוצה להתקבל למסגרת מסוימת, אם יש להם כללים אז היא צריכה לעמוד בכללים כדי להתקבל.

…
מעבר לכך,
אני אישית הייתי נכנסת למוסדות הרלוונטיים, בלי לחוס על כבודי, פשוט נכנסת, דופקת בדלת, ומבקשת להכניס את הבת שלי. שם מותר גם להזיל דמעות. בסוף לכל ילד יהיה מקום לימודים. לכל מוסד תמיד יש מקומות שמתפנים, כי יש ילדים שמתקבלים לכמה מקומות. תעשו את ההשתדלות, שהיא תקבל את אחד המקומות האלו. הרי בסוף יהיה לה מסגרת לימוד, אז עדיף שכבר יהיה לה.

מצטרפת להורים המדהימים כאן בקפיצת גדילה, ולדברים החכמים שנאמרו, עם אהבה גדולה ולב פתוח. אנחנו פה הרבה הורים. אולי משהו כאן יוכל לסייע.. אל תהססי להעזר בחכמה האדירה ובטוב הלב שיש פה.

…
עוד משהו ברמה האישית. אני חושבת ששווה לברר ולדייק מה קורה בדינמיקה ביניכם, הבנת הדינמיקה תעזור לכם לעבור את המסע הזה טוב יותר.

אנחנו פה.
איתך וגם עם כל ההורים הנוספים שעוברים את אותו דבר.

…
3. לסיום, מניחה פה אמירה כללית ציבורית.. הלוואי ולמשהו כאן בקבוצה יהיה את היכולת להוביל שינוי בענין הזה.

זה נושא מאד כאוב.
אני לא יודעת מה הפתרון.
כואב לי גם על אנשי החינוך שיושבים וצריכים לקבל את ההחלטות האלו. ליבי גם איתם.

יחד עם זאת, אני מרגישה צורך להגיד שאני חושבת שיש פה עוולה חברתית, שאין לה מקום וחייבים למצוא לו פתרון.

זה לא יתכן, בעידן של היום, עם היכולת לסנכרן מידע, וטכנולוגיה כל כך מפותחת שיהיה ילד או ילדה שלא יתקבלו לאף מוסד חינוכי.

(אני לא מדברת על הכאב שלא להתקבל לאיפה שמישהו רצה, זה כואב, באמת כואב, אבל אין בכל מקום מקום לכולם).

זה לא צריך לקרות, וכחברה אנחנו צריכים לתקן את זה. כל ילד צריך עוד בשלב הראשון, ביום בו מתקבלים תשובות, להתקבל לפחות למוסד חינוכי אחד.

אנחנו לא מדברים על בית ספר לרפואה, מדברים על תיכון. חוק חינוך חובה. נדרש פה ברמה הציבורית תיקון. מניחה את זה פה בכאב גדול.

חיבוק גדול,
יעל רט