יש לנו בגינה גם עץ שזיפים. הוא העץ הגבוה ביותר בגינה, והיו שנים בהם הוא הוציא הרבה מאד פירות.
אבל אז קרה לו משהו, והרבה זמן הוא לא הוציא פירות. לפני כמה זמן ראינו שהגזע שלו מלא בהפרשות מוזרות, והוא לא נראה טוב.
בוטניקה זה לא התחום שלי, וגם הרבה זמן פנוי אין לי, אז לא ממש עשיתי שום דבר בענין, והמצב רק התדרדר.
יום אחד אודי הראה לי התכתבות שלו עם איש מקצוע, שכתב לו בעקבות התמונות שהוא שלח, שהמצב של העץ ממש לא טוב, הסביר מה שהסביר, ואמר שסיכוי קטן שהעץ שיתאושש.
אבל אנחנו בעלי אמונה, ואם נודה על האמת, גם לא מאד משקיעים בגינה, אז עבר עוד הרבה מאד זמן, והענפים היבשים, וכל הסימנים הראו שהעץ הוא ז"ל.
לפני כמה שבועות החלטתי שאני רוצה לתת תשומת לב לגינה, והזמנתי גנן שיעשה קצת סדר וישתול קצת צמחים חדשים לקראת פסח. הראיתי לו גם את העץ, ובתמורת סכום נוסף, סיכמנו שהוא יעקור אותו. מסתבר שעצי פרי שהן ז"ל מותר לעקור…
מפה לשם, חיכינו שקצת יתחמם לפני שהוא יגיע, ואיכשהוא יצא שכמה פעמים קבענו ודחינו שוב, כי כל פעם שוב הופיע לו החורף.
שבוע שעבר, כבר הבנתי שאם אני רוצה גינה מסודרת לפסח, כבר צריך לעשות את זה, גם אם מזג האויר הפכפך.
תאמינו או לא,
יומיים לפני שהוא הגיע הבנתי למה זה כל כך נדחה. יומיים לפני שהוא הגיע, הופיעו 2 פרחים קטנטנים על העץ.
פרחים על העץ שלי שכבר התלבטתי מה אנחנו שותלים במקומו, פרחים על העץ שכבר גמרתי בליבי, שאנחנו נפרדים, כיהיתי בטוחה שהוא סיים את תפקידו בעולם. ועכשיו יש כבר הרבה פרחים על העץ שהתייאשתי ממנו, העץ שלנו חי!
חשוב לתת אמון, אבל אמרתי לעצמי שצריך לדעת להיות גם ריאליים. צריך לדעת לשים גבול, צריך לדעת לקבל את המציאות, לא לחיות באשליות וגם להשלים איתה.
אבל העץ הזה מבקש ללמד אותי אחרת. מבקש לומר לי שכל עוד אנחנו כאן, כל עוד יש אדמה, כל עוד יש שמש, כל עוד יש מים, יש תקווה.
ועץ השזיפים שלי נדד למחשבות שלי ונכנס לתפילות שלי על המסע לכיבוד הורים שיוצא לדרך אחרי פסח.
אני יודעת שאני אשמח ואתרגש מכל מי שיצטרף אלינו למסע. אני יודעת כי זה תמיד משמח. אבל זה לא יהיה מפתיע או חידוש, עם אנשים שכבר יש להם קשר טוב עם ההורים יצטרפו, כדי שיהיה קשר עוד יותר טוב. זה גם לגמרי ברור לי שיבואו אנשים שקשה להם עם ההורים (תכלס, בשביל זה הסדנא נפתחת).
אבל אבל מבקשת להתפלל, שניתן שוב אמון, גם כאלה שהתייאשו כבר, כאלה שלא חושבים שיש סיכוי שמשהו יזוז בלב שלהם ביחס להורים שלהם, כאלה שלא חושבים שיש סיכוי בעולם שיהיה קשר טוב עם ההורים, כאלה שבטוחים שהקשר הוא ז"ל.
אני מתפללת מעומק הלב, שלעולם לא ניתן לייאוש לנצח, שנסכים תמיד שוב לתת אמון, ושוב נסכים לנסות. לא כי אני יכולה להבטיח משהו, אלא כי אני מאמינה, שכל עוד יש אדמה, כל עוד יש אויר, מים ושמש – יש תקווה, ולא כדאי להתיאש.
