תחשבו רגע על רבי עקיבא. אדם שרק בגיל ארבעים התחיל ללמוד קרוא וכתוב, ובמסירות עצומה בנה את עצמו.
אדם שהלך ללמוד 12 שנה וחזר הביתה עם 12,000 תלמידים. שמע את אשתו אומרת שהיא מוכנה שילמד עוד 12 שנה והסתובב לאחור וחזר ללמוד. אדם שבסוף 24 שנה היו לו 24,000 תלמידים.
דמיינו לעצמכם, איך מרגיש אדם שבנה אימפריה של לימוד תורה, וברגע אחד – מפעל חייו קורס לנגד עיניו, ומתים אלפי התלמידים שלו, בתקופה כל כך קצרה.
כל כך קל היה להבין אותו אילו הוא היה מתיאש, אילו היה ר' עקיבא בוחר להפסיק ללמד תורה. אילו היה אומר לעצמו – 'כנראה שאני לא מתאים להיות רבי, זו כנראה לא השליחות שלי…'
אבל רבי עקיבא בחר אחרת, ופשוט ממשיך במשימת חייו! הוא חיפש ומצא 5 תלמידים, אסף אותם והתחיל הכל מהתחלה.
הוא לא התעסק במספרים, הוא לא אמר – 'אני רגיל לאלפי תלמידים – מה זה חמישה??' הוא לא היה עסוק באבל ולא שקע בתחושת כישלון. הוא פשוט המשיך ועשה את שליחותו, הוא פשוט לימד תורה, ובזכות רבי עקיבא, יש לנו היום את כל התורה שבעל פה.
עכשיו, סביב ההרשמה למסע לכיבוד הורים נכנסו לי שתי נשים עמוק ללב, שתי נשים שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהן. שתי נשים שכל כך כאובות ביחס לקשר שלהם עם ההורים, אבל לא מעיזות להצטרף. הכאב זועק, אבל לא מעיזות. כי הם כבר כל כך הרבה פעמים ניסו, כל כך הרבה מאמצים עשו, והן אומרות לעצמן – די מספיק, אין לי כבר כוח שוב להכשל או להתאכזב, אני לא רוצה שוב לעבוד לחינם.
ואני רוצה להגיד להן, ולכל מי שמרגיש ככה – 'תהיו רבי עקיבא'. כי אם אנחנו רוצים צמיחה, אין לנו את הפריווילגיה להתייאש. אנחנו צריכים להסכים שוב לנסות, ושוב להתחיל מהתחלה, ולהיות מוכנים להיות בתנועה ולעשות את שלנו.
לכולנו יש מקומות של יאוש בחיים. לכולנו יש מקומות שלא עובדים, מקומות בהם אנחנו תקועים. רבי עקיבא אומר לנו – תנסו שוב, תנו אמון, ותפעלו.
מתפללת ביום הזה, בו פסקה המגפה של תלמידי רבי עקיבא, שדמותו תעמוד לנגד עיני – לנגד עיננו. שנזכה ברגעי קושי, בזמנים שהתחושה היא שפשוט לא הולך, שנזכה פשוט להמשיך ולא להתיאש. להמשיך עם מי ומה שיש, ופשוט לעשות את שליחותינו בעולם.
…
בג' בסיון אנחנו יוצאים למסע לכיבוד הורים. במסע הזה אנחנו מבקשים להוסיף טוב לחיים שלנו, ולהביא ברכה וטוב.
במסע הזה אנחנו עושים את שלנו. בלי תנאים, רק כי זה תפקידנו בעולם.
שימו לב – מחיר מוזל של הרשמה עד יום רביעי השבוע.
….
הלימוד מוקדש לרפואתה השלימה של אורה בת ראיינה חצרוני, היקרה והאהובה.
הדברים נכתבו בהשראת שיעור של הרב אורלבסקי, ששמעתי לפני כמעט 30 שנה.
