הסיפור הזה קרה לי לפני הרבה שנים בגלגול אחר שלי, כשהייתי מורה, לפני שצללתי עמוק לתוך מה שאני עושה היום.
יום אחד, תלמידה נתנה לי פתק שחתום ע"י אמא שלה, ולא היה אפשר לפספס, שהיא כתבה אותו בעצמה, גם לי עם אפס יכולות בילוש.
אירועים כאלה כמורה תמיד היו עבורי מבאסים, מסוג הדברים שהיתי מעדיפה שלא ראיתי ולא ידעתי, אבל לא יכולתי להתעלם. זה היה כל כך שקוף, ואני היתי המחנכת שלה, והיה לי כאן תפקיד ואחריות.
אז לקחתי אותה הצידה, והראיתי לה את הפתק, ושאלתי אותה מה בפתק גרם לי לבקש ממנה לבוא איתי רגע? (הכי פשוט, למה שאני אגיד? שהיא תגיד..).
היו שם כמה רגעים שקטים, היא עמדה באי נוחות, העבירה משקל מרגל לרגל, ואז, היא פלטה את זה – 'אמא שלי לא יודעת לכתוב'.
(אני זוכרת את זה כאילו זה קרה היום לפני שעה קלה. אתם יכולים וודאי לדמיין מה עבר לי בראש, ומה הרגשתי בגוף. תחושה נוראית, ואי נעימות, והבנה שהנתון הזה – שאמא שלה לא יודעת קרוא וכתוב – השפיע על הפרשנות שהיתה אצלי קודם… אבל בזה, בחוויה שלי אני לא רוצה להתמקד.)
אני רוצה לגעת בנקודה אחת ויחידה מכל הארוע המורכב הזה, והוא הבושה שלה. *הבושה שלה מאמא שלה שלא יודעת לקרוא ולכתוב.
הבושה הזו, שגרמה לה לזייף מכתב, ולא איפשרה לה להגיד לי בפשטות – 'המורה, אמא שלי לא יודעת לקרוא ולכתוב, אז אני כתבתי בעצמי, וזה באישורה, והיא יודעת מזה'.
אל תבינו אותי לא נכון, אני הבנתי אותה, הבנתי אותה היטב, ויש לי עד היום כל כך הרבה חמלה לסיטואציה המורכבת, והבנה כמה זה מורכב, וכמה זה לא פשוט.
אני גם ידעתי מי זו אמא שלה. הכרתי אותה, והיא היתה אישה עם הלב הכי ענק שאני מכירה. אישה עם יכולת נתינה אדירה, חום אנושי, אכפתיות, גישה מדהימה לילדים, ואני יכולה להמשיך עד מחר לספר בשבחה.
כמה כאב לי שהיא לא קיבלה את המתנה הזו, וגם לא ידעה או לא הצליחה לתת אותו לעצמה, להבין שאמא שלה מדהימה, ושממש לא צריך להתביש בה. שהנתון הזה – על קרוא וכתוב – זה משהו שהיה נחמד אם הוא היה אחרת, אבל גם לא סוף העולם.
כי לכולנו, כמו לאמא שלה, יש דברים שאנחנו לא בהם.
דברים שאנחנו לא יודעים,
או לא מצליחים,
או לא מבינים בהם.
עברו מאז כמעט 2 עשורים, ולמדתי מהחיים, ועוד יותר מהקליניקה, כמה השלכות לא פשוטות יש למציאות הזו שמתבישים באמא, וגם כמה התחושה הזו נפוצה.
היא לא היחידה. לא מעט אנשים חשים מבוכה ובושה מכל מיני דברים שההורים שלהם בוחרים לעשות או לא לעשות, וכמה לא פשוט להסתובב עם התחושה הזו, וכמה מחיר כבד יש לבושה הזו. כמה זה משפיע על הדימוי והתפיסה עצמית שלנו, כשאנחנו מתביישים בשורשים שלנו.
כמה טוב זה מביא לנו, כשאנחנו עושים שלום עם המקור ממנו חוצבנו. אין הכוונה לתת גושפנקה לדברים שליליים, או להגיד על רע שהוא טוב, אלא לעשות שלום.
כי איכשהוא,
כשאנחנו לומדים לקבל את ההורים שלנו כפי שהם, אנחנו לומדים גם לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. אנחנו לומדים לנשום יותר טוב, ואנחנו מרוויחים פעמים, מרוויחים גם אותם, וגם את עצמנו.
….
