לפני 14 שנה, הגיעו אלי זוג ליעוץ על הבת שלהם.
אני זוכרת אותם טוב טוב, כי זה היה דחוף, ולמרות שהיתי מעט אחרי לידה, נפגשתי איתם כי הם היו במצוקה גדולה.
מעבר לכך שלמדתי בזכותם כמה ברכה גדולה יכולה להיות גם מפגישה אחת, לקחתי איתי משפט שאותו אבא אמר לי –
'תגידי יעל,
איך היינו אמורים לדעת שאת כאן ואפשר לבוא אליך?'
'אממ,
שאלה טובה.
לא פרסמתי מעולם את הקליניקה, אני באמת לא יודעת.'
ואיך הם הגיעו?
הם קבעו עם אהובה בירושלים, וכשהיא שמעה שהם גרים כמה דקות ממני, היא הציעה להם לבוא אלי.
והמשפט שלו הולך איתי, כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפרסם דברים שאני עושה. זה ממש מצריך ממני נשימה, לקחת אויר, ולומר לעצמי בנחישות – זה חשוב, אז פשוט תעשי את זה. זו חובתך.
וככה אתמול בלילה,
כאמרתי לאודי – 'תכלס, אפשר להפסיק להפיץ את המסע לכיבוד הורים. יש הרבה נרשמים והכל סבבה', ידעתי גם, שבאותו היום לפני 14 שנה, הבטחתי לעצמי שאני אעשה השתדלות,
שאנשים ידעו שיש מענים,
ושיכול להיות אחרת.
אז למרות שזה יהיה לי הכי כייף בעולם, לא לפרסם עוד בכלל,
אני מזכירה לעצמי,
שאסור לי למנוע את הטוב הזה מאנשים, כי אני יודעת כמה זו הזדמנות ללמוד מאהובה, וכמה ברכה זה יכול להביא,
ומשלימה שגם זו חלק מהשליחות שלי.
אז גם הבוקר,
לקחתי אויר,
נשמתי עמוק,
ושלחתי לכם שוב את הפרסום. שואבת כוחות מכך,
שתכף יוצאים לדרך,
ותהיה לי חופשה מהחלק הזה של התפקיד שלי.
