את הבוקר התחלתי עם כאב בשרירים,
הבנתי שהגוף אומר לי כמה מילים.
שגם אם החלטתי להיות חזקה,
זו מציאות קשה וכאובה,
שיוצרת בתוכי המון טלטלה.
ואז נסעתי להלוויה,
כי רציתי להיות שותפה.
יחד היינו זוגות צעירים,
עם ילדים קטנים בגן השעשועים.
שנים לא נפגשנו,
אפילו לא בהלוויה,
אבל רציתי איכשהוא,
להיות קרובה.
ואז בצהרים היתי בחתונה,
של זוג שלא ויתר על בנייה והתחלה חדשה.
היה שם באמת מדהים,
לראות איך כולם את הזוג משמחים.
בלי לוותר על עיצובים,
כסא כלה, וסידורי פרחים.
דווקא בחתונה זלגו הדמעות,
אבל השתדלתי לא לתת להם להיות,
כי בחתונה הם באמת פחות שייכות.
חשבתי איך הדברים מתחברים,
חיים שנגדעים,
ובתים שנבנים.
משפחות אבלות,
ומשפחות שנבנות.
זו לא פעם ראשונה או שנייה,
שאני פוגשת את החוויה,
אבל זה חזק ומטלטל,
כל פעם מההתחלה,
כאילו זו הפעם הראשונה.
רציתי לקוות,
שאצליח להחזיק את הקצוות.
שאדע להיות נוכחת באמת,
כואבת ושמחה,
ממש בעוצמה רבה.
שלא אפחד שזה יצא משליטה,
ולא אחשוש שזה ייצור יותר מידי טלטלה.
כיון שאני חוששת,
שמתי לי קצת שומרים,
ביניהם – כמעט ולא ראה סרטונים.
מנסה לעסוק בעשייה,
ולהחליט מראש על התוצאה,
שאפשר,
ויכולים,
ונצליח להשאר זקופים.
ולוואי,
שלא נפחד לפגוש את כל העוצמות והכאבים.
ולוואי,
שיהיו לנו ימי חול,
פשוטים,
ממש פשוטים,
אפילו קצת מבוזבזים.
קצת,
קצת.
אם אפשר,
שנסדיר נשימה,
ונאסוף כוחות,
להתחיל מהתחלה.
….
