בהלוויה של משה לייטר הי'ד, בין המילים שהחברה קדישא אמרו, קפצו לי המילים – 'צדיק אתה ה' וישר דרכך'.

איך ששמעתי את המילים האלו, הרגשתי איך בתוכי משהו מתעקש לומר את המילים האלו אחרת, מבקש פיסוק שונה.

משהו בתוכי מתקומם, משהו בתוכי צועק – צדיק אתה ה' וישר דרכך?? זו צדיקות? זה ישר? ככה ריבונו של עולם?? ככה לקחת אבא לשישה ילדים, אבא לתינוק בן 4 חודשים???

הרגשתי זעקה,
הרגשתי ההתקוממות עולה מתוכי.

וביקשתי,
שתעזור לי.
תעזור לי
לחזור ולומר את אותם המילים,
בסימן קריאה.

שאוכל לומר 'צדיק אתה ה' וישר דרכך!'
שאוכל לומר את המילים הללו גם כעת.

שאאמין,
בכל מאודי,
בעמקי נשמתי,
שיש תוכנית,
שיש תוכנית על,
שגם אם אני מרגישה זעקה,
כאב ואובדן,
שאדע באמונה שלימה,
שאתה מחזיק את כל חלקי התמונה.
שאתה מחזיק את הסיפור,
ודואג שהאמונה – 'שכל מה שה' עושה הוא לטובה' – בעינה עומדת ונשמרת,
היטב היטב נשמרת..

שגם כשאנחנו לא רואים,
וגם כשאנחנו לא מבינים,
וגם כשאנחנו מתקוממים,
ובעיקר בעיקר –
גם כשאנחנו כל כך כואבים,
גם אז,
נוכל להיות בטוחים,
ולומר בכאב,
לומר בדמעות,
לומר בקול חנוק אבל בטוח,
בקול מאמין,
בקול שמביט למרחקים,
בקול שחי חיי נצח,
בקול שמבין שיש לנו פה שליחות ויעוד.
ובבהירות הזו –
לזכות לומר,
לומר בקול גדול –
'צדיק אתה ה' וישר דרכך'.
ככה נקודה.
ככה בלי סימן שאלה,
ככה,
עם סימן קריאה.

…
וואו,
איזה יהודי.
איזו משפחה,
איזו רעיה.
אילו חברים,
איזו אבידה.
שנזכה להמשיך ולו מעט,
מהאור הגדול שהביא בחייו לעולם.
ה' יקום דמו.