לפני כמה זמן קיבלתי הודעה ממשהי שאני מלווה בקליניקה. היא עוברת משבר בנישואין שלה והיא היתה מיואשת. היא שיתפה שנגמר לה הכוח והיא חושבת לקום וללכת…

היא ביקשה עזרה והרגשתי שאני רוצה וגם צריכה מיד להגיב, ושלא נכון להתעכב.

רציתי לתת חיבוק. רציתי לתת מקום לבירור הרצון האמיתי שלה, וגם לעזור לה לחתור לשם. רציתי לתת לה את הכוחות לעבור את התקופה המאתגרת הזו, ולצלוח את רגע המשבר הזה. את כל זה רציתי לקפל להודעת וואטטפ לא מעמיסה, וידעתי שאני צריכה לדייק.

אבל למרות שרציתי ישר לענות, ולהתעמק במה שאני מקלידה – הייתי צריכה להוציא ילדים מהגן, ולילדים הגדולים היתה הופעה, וזה היה התורנות שלי להקפיץ לחוג, ומפה לשם התחלתי להקליד כל פעם שהיו לי כמה שניות, אבל לא הצלחתי לדייק מספיק בשביל ללחוץ על המקש שלח.

כך יצא שדקות ארוכות לקח לי עד שיכולתי לנסח תשובה, ולהקליד כמה מילים שאני שמחה בהם ועומדת מאחוריהם.

'תרפי', אמרתי לעצמי.
את לא יכולה לעשות את מה שאת לא יכולה, נקודה. כשתוכלי, תשבי ותחשבי מה ואיך את עוזרת לה. זה לא צורה כל פעם שאת עוצרת לצד המדרכה וילד עולה או יורד מהאוטו שוב לתפוס את הנייד ולהתחיל להקליד…

כך עברו כמה דקות ארוכות, בהם הספקתי לעשות הרבה מאד הקפצות, ולהגיע לאולם ולהתישב.

בהיותי יושבת באולם, שלפתי את הנייד (מודה, להגנתי אומר שההופעה לא התחילה עדין🙈), וראיתי את ההודעה המרגשת הבאה – אבל אין מצב שאני מוותרת עליו.

כשראיתי את המילים האלו, כל כך שמחתי שלא הספקתי לענות עדין. ההודעה הזו הזכירה לי שלפעמים אין טוב מהשתיקה. לפעמים המילים רק מפריעות, ולפעמים אנשים צריכים זמן לעשות סדר במה שעובר עליהם, בלי שנפריע להם.

…
בימים האלו של חנוכה,
בהם אור הנרות מאיר, בהם אנחנו בעיצומה של מלחמה,
יש לי תחושה שלפעמים צריך לשתוק. לפעמים צריך לתת לדברים להתחולל, ולתת לתהליכים להתקדם.

בימים הללו,
בהם השגרה הלא שגרתית הזו, מלאה בכל כך הרבה משימות, ואני לא מוצאת מספיק זמן ופניות לכתוב כמו שהיתי רוצה, אני מזכירה לעצמי – שיש גם כוח לשתיקה.

מזכירה לעצמי שהשתיקה גם מחוללת, וחשוב לתת לשתיקה הזו מקום של כבוד, ולקבל את מה שאנחנו יכולים ולא יכולים, ולהשתדל לקבל את זה באהבה.

הלוואי שנזכה שגם בימים האלו ובזמן הזה תהיה ישועה גדולה, כמו שהיה אי אז, בימי החשמונאים, בימים ההם בזמן הזה.