יש לנו מנהג לסדר ביום חמישי את שולחן השבת שלנו.
הרבה פעמים אנשים שנכנסים אלינו בחמישי, הם מרימים גבה, כי זה באמת מוקדם.
בכנות, זה לא כי כבר סיימנו את כל שאר ההכנות לשבת, וגם לא כי אנחנו תמיד מאורגנים מראש בכל דבר, ותאמינו לי, שהבית שלנו ממש לא מוזיאון, הוא בית שממש חיים בו וגם מבלגנים בו (אולי יותר מידי😉).
אז מה הסיפור עם השולחן? למה לערוך שולחן כשיש בית שלם לנקות, אוכל לבשל, כביסה לקפל ועוד המון משימות לקראת שבת?
יש פה סוד שקשור למסע של החיים.
אנחנו תמיד בדרך.
העולם הזה לא שלם, וגם אנחנו בעצמנו לא מושלמים. אנחנו תמיד בשאיפה, וביננו, כולנו יודעות שלעולם לא נגיע בשלמות אל היעד, ואף פעם לא נממש את החלומות שלנו באופן מלא.
תמיד ישאר פער. פער בין החלום למימוש. תפקידינו להיות במסע לשלמות. לשאוף, לפעול, להתקדם ולהאמין, גם אם הדרך עוד ארוכה.
כמו בהכנות לשבת, גם אם בפועל, הכל מוכן, אם השולחן בבלאגן, אין בבית תחושה של שבת.
אבל אם השולחן מוכן, יש כבר טעימה של שבת קודש בבית, יש מקום אחד שכבר מוכן, וכולם רואים אותו ו מתבשמים ממנו. דרכו אפשר לחיות את מימוש החלום. לראות את הנקי שיהיה, לדמיין את הטעם של האוכל הטעים, ולחוש את הביחד המשפחתי.
ככה גם בחיים, אפשר כבר בתחילת כל מסע, לתקוע יתד, לתלות שלט, ובעיקר לעשות מעשה שיעיד שאנחנו כבר עוד רגע שם, אנחנו בטוחים שנצליח, ונגיע אל היעד.
אז לכי לפרוס מפה על השולחן ותטעמי כבר את השבת.
