אבא שלה החליט להתגרש, לא כי היא הוא לא אהב את אמא, אלא כי אמר 'שאי אפשר להביא ילדים לעולם כה אכזר'. כאיש ציבור, ראו כולם ועשו כמוהו, והתגרשו גם הם מנשותיהם.
וה'פופציקית' הזו, הילדה הקטנה הזו, נעמדה מול אבא שלה ואמרה לו – 'אתה יותר גרוע מהאדם הכי רשע שאני מכירה!'
וואו,
איזה פעירות, איזה חוצפה, איפה כיבוד ההורים שלה???
והאבא הגדול הזה, מנהיג הדור, שאל אותה למה היא אומרת ככה, ובלי להתבלבל היא עונה – 'גזירתך קשה משל פרעה, פרעה גזר על הזכרים ואתה גזרת על כולם'. בין המילים היא גם אומרת – לא הכל בידיים שלנו, ולא בהכל עלינו להתעסק.
והאבא הגדול הזה,
עם הבת הענקית הזו, שלא מפחדת גם להחציף פנים (כי יש אמת והיא צריכה להאמר, ויש נבואה והיא צריכה להופיע בעולם) חוזר הביתה לאשתו, ואחריו עוד ועוד חזרו הביתה לנשותיהם, ונולד ילד, והוא מאיר את כל הבית, עד שצריך לשים אותו ביאור.
והאמא הזו,
שחכמה לא פחות, מבינה שגם כשיש גזירה, אפשר להכין תיבה. כי מה שאפשר לעשות עושים, ולא הכל בידיים שלנו.
איזה אסון, איזה מציאות נוראה של השמדה, והאבא ברגע הנורא הזה, פונה לבת שלו בשעת שבר – 'איה נבואתך????' ובמילים פשוטות – תראי מה קורה פה, אולי גם היה שם קצת – זה בגללך!
אבל הענקית הזו, 'תתצב' מרחוק. שם ליד היאור היא מחכה לראות איך ומה יקרה, וגם מתיצבת, נכונה למשימה, ותהיה הראשונה להתייצב, לתפור את מה שניתן, להתגיס ולעזור כמה שאפשר.
זו מרים,
מרים הנביאה.
שלא חוששת להתחצף או לבקר כשצריך,
שיכולה להחזיק את המציאות גם כשנראה שהכל עומד להתרסק, שיכולה להתיצב, להיות נכונה למשימה, גם אם אין לה מושג מה ואיך תוכל לבוא הישועה.
זו מרים הנביאה, שיכולה להגיד גם את מה שלא נעים להישמע, כי היא אשת אמת שרואה למרחוק.
זו אותה מרים,
בשיא העבדות,
כשיש גזירות שעבוד והשמדת עם, כשכולם עבדים ואבודים, היא מכינה לה תוף. היא דואגת שכל הנשים יחזיקו קרוב אליהם תופים, כי היא יודעת – שתהיה ישועה ויצטרכו כלי נגינה.
ואני מקבלת ממנה השראה,
ורוצה לשאת תפילה,
להסכים ללכת עם האמת,
בלי לפחד מביקורת,
ולא לחשוש מלהיות חצופה,
ולדעת שבא תבוא הגאולה, ולהיות מוכנה עם כלי נגינה.
כי לפעמים צריך גם להסכים להיות חצופה. לפעמים ככה מביאים גאולה.
