זה מענין שדווקא באותו שבוע, בהפרש של יומיים ניהלתי שלוש שיחות כל כך שונות על אותו נושא בדיוק.
הוא סיפר שמה שמרגיע אותו, עושה לו טוב, ומוריד לו את לחץ הדם הוא הבישול.
הוא נכנס למטבח מחמישי, ומבלה שם שעות, כן *מבלה* זה המילה שהוא השתמש בה. זה מה שהוא כל כך אוהב ועושה לו טוב.
היא סיפרה שהבישולים גומרים עליה. שהיא פשוט לא סובלת אותם. זה להשקיע במשהו שאין לו תוחלת, אוכלים את זה וזה נגמר. 'פשוט אין לי כוח לזה' היא אמרה.
השלישית תיארה לי את הלו'ז השבועי שלה. מתישהוא שאלתי – 'ומה עם בישולים? ועוד משימות של הבית?' והיא ענתה – 'אני לא מבשלת. יש לי בנות בבית. אם הן רוצות אוכל מבושל – הן מכינות. הסיכום ביננו שמכינות מספיק כדי שישאר לי גם מנה'.
שלא תחשבו,
לא זוכרת מתי פעם אחרונה עסקתי בנושא בישולים עם אנשים. אבל כבר למדתי שלא סתם אני פוגשת דברים ביום יום שלי, ואם הם באים לפגוש אותי, כדאי שגם אני אסכים לפגוש אותם, ואנסה לשמוע את מה שיש להם להגיד לי.
המפגשים האלו מהשבוע האחרון מחדדים אצלי את הרצון לדייק מה נכון לי,נואת ההבנה שתמיד יש אפשרויות.
שאפשר לתת מקום לדברים שאנחנו אוהבים, ואפשר גם לשחרר דברים שלא עושים לנו טוב. שיש פתרונות, אם רק נסכים לתת מקום, בכנות ולא בשיפוטיות, למה שאנחנו אוהבים ורוצים.
ולא לומר – 'אני עסוק כל היום בהצלת חיים, אז אשאר עוד כמה שעות בבית החולים לטפל בחולים במקום להתעסק בבישולים'. להבין שזמנים שעושים לנו טוב ורוגע חשובים כל כך ויש להם מקום.
ולא לומר – 'אבל אני חייבת ואין ברירה, ואמא = מבשלת ומעמידה סירים'.
לצאת מהתבניות ופשוט להסכים להיות. להסכים לחיות את החיים האלו, בתשוקה ובשמחה, ובאהבה לעצמי ולסביבה שלי. את זה מסתבר אפשר לעשות מתוך קשב, קשב רגיש ועמוק – שמתחיל קודם כל מקשה לעצמי.
