לאחרונה, שמתי לב שאני אומרת לא מעט את המשפט: 'כאן זה לא בית משפט'.
זה לא קורה סתם. זה כמעט תמיד מגיע, כשאנשים מביאים לקליניקה הרבה מאד ביקורתיות.
יש חשיבה של בית משפט. חשיבה של אשמים וזכאים, חשיבה של דין ודברים ועונשים.
לחשיבה של בית משפט יש מקום, מקום ראוי ומכובד והוא נצרך בעולם בו אנו חיים. חשיבה שמבקש צדק, יושר ואמת, ומבקש להעמיד את הדברים על מקומם הראוי.
אבל מקום המשפט הוא (הרבה פעמים) לא מקום מרפא. על אף החשיבות שלו, הוא קשוח, והוא דין, ולרוב משאיר אותנו מאשימים או אשמים.
לפעמים אני פוגשת אנשים שחיים בתוך בית משפט, והם השופטים והנאשמים גם יחד. וזה קשה וקשוח, ולא באמת מקדם.
יש עוד צורת חשיבה, חשובה וראויה לא פחות, חשיבה אותה אני מזמינה אנשים גם להכניס לחיים שלהם. מרחב שמבקש טוב, מבקש לראות מה בכוחי, מבקש לקחת אחריות על החלק שלי.
המרחב הזה מוכן לקבל ולהבין שלא הכל בידנו, ולא בשליטתנו. הוא מכיר בכך שאין הרבה מרחק בין הנקודה בה אנו מתחילים לבין הנקודה בה אנו מסתיימים, אך יש שם במרחק הקטן בין הנקודות הללו הרבה מקום בו אפשר לפעול, לבחור ולחולל את המציאות שלנו, ולהביא הרבה הרבה ברבה.
דווקא השבוע,
בהם שוב נזכרנו כמה חוסר צדק ורשעות יש בעולם, בשבוע של פרשת משפטים, בה שוב ושוב יש תזכורת חשובה שיש משפט וצדק, והעולם לא הפקר, חשוב שנדע גם לתת מקום גם לחשיבה נוספת.
כמה חשוב לתת לעצמנו גם מרחב רך, שמבקש טוב, מוכן לבחור ולפעול, והלוואי ונאזן בין אלו לאלו.
