בין לקחת לבין לקבל

נתינה זה דבר מתעתע.
מצד אחד, אחד הדברים החשובים ביותר שיש, ואחד היסודות עליהם העולם עומד. חשוב, נצרך ובונה עולם. עד כדי שאפשר לדבר על זה שעות ולא לסיים.
אבל דווקא היום אני רוצה לדבר על הצד השני, על המורכבות שבנתינה.
לפעמים,
אנחנו נותנים כי אנחנו בעצם עסוקים בלקיחה. במה ואיך נרגיש? במה יחשבו עלינו ובמשמעות ובתפיסה העצמית שלנו את עצמנו.
לפעמים,
זה המקומות הללו, הלא נקיים מופיעים במקום של קבלה. אנחנו נכנסים לעמדה של – 'אני לא צריכה, אני יכולה לבד! אל תתנו לי'.
לכאורה זה נפלא להסתדר לבד. מצוין וחשוב לא להיות בעמדה דורשנית מול העולם, אבל לפעמים זה בא ממקום לא נקי. ממקום של גאווה.
כי אנחנו כן צריכים ולמרות זאת לא מוכנים להיות מקבלים, או כי אנחנו לא מאפשרים חיבור כנה עם אנשים.
אי הלקיחה הזו משאירה אותנו כאילו באולימפוס, אך יוצר תנועת דומינו בעולם, שגם לאנשים אחרים לא נעים לקחת, והחיבור והטוב נמנעים ולא מתאפשרים.
נתינה וקבלה הם תנועות שצריכות להתקיים בו זמנית, כי אחרת, בצינור השפע שלנו, בו אנחנו נותנים ומקבלים, תהיה סתימה.
מגיעה התורה ואומרת לנו –
'ויקחו לי תרומה'.
נתינה ולקיחה שזורים זה בזה, קשר בל ינתק.
כי הנותן הוא גם מקבל, והמקבל גם נותן לזה שהשפיע עליו שפע טוב את היכולת להיות נותן.
תנועות שזורות, חשובות, שצריך ללמוד להלך בתוכם,
להסכים להיות מקבלים, ולדעת שבכך אנחנו גם נותנים,
להיות עסוקים בנתינה, ולהשתדל שהיא תהיה כנה כמה שיותר זכה, כמה שיותר נתינה, וכמה שפחות לשם לקיחה.
כך נבנה את המקדש
הכללי והפרטי,
כך מביאים גאולה.
'ויקחו לי תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
Uncategorized
yaelrath1

רק תגידי שאת רוצה

קרה לי השבוע נס. אין לי דרך אחרת להסביר את הענין, והנס הוא שיש לי (שלא מוכנה אפילו להוציא את ארגז התחפשות מהמחסן לפני ראש

קרא עוד »
Uncategorized
yaelrath1

לְחַפֵּשׂ אוֹתִי שׁוּב

'אֵיפֹה אֲנִי?' לִפְעָמִים אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי. תְּחוּשָׁה שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, וְהַמַּצָּב פָּשׁוּט אָבוּד. מְחַפֶּשֶׂת מִתַּחַת לַמִּטָּה, וְעַל גַּבֵּי הַשִּׁדָּה, בְּתוֹךְ הָאָרוֹן, וְגַם בַּסָּלוֹן. אֵיכְשֶׁהוּא, אֵיפֹה שֶׁאֲנִי

קרא עוד »

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *