הרבה אני שומעת בימים האחרונים את השיר: 'אם החרש תחרישי בעת הזאת', והרבה אני חושבת על אסתר המלכה בבית אחשוורוש ועל השתיקה שלה.
ולא רק עליה אני חושבת,
אלא על רבות מאיתנו ששותקות. שותקות ולא מביעות את הקול הייחודי שלהן, מחרישות ולא מופיעות את הברכה והמתנה שלהן.
אני פוגשת את זה אצל חברות, שרוצות ולא מעיזות, בקליניקה עם נשים שאני מלווה, שמרגישות חסומות, רוצות אך נמנעות, וגם בתוכי לאורך השנים אני מכירה את התנועה הפנימית הזו, שיש בה בערה להופיע, אבל מתקשה ללכת עם זה.
למה זה? למה אנחנו שותקות?
למה גם אסתר שתקה, עד כדי כך שמרדכי היה צריך לנער אותה כל כך חזק, במילים כה חריפות??
אני רוצה לגעת בשתי תנועות פנימיות שמביאות אותנו להחרשה הפנימית הזו.
האחת,
מתחילה בכך שאנחנו אפילו לא שומעות. לא שומעות כי אנחנו במרדף, או שקועות ביום יום. כך יוצא שאנחנו לא שומעות בכלל את הקולות וממילא לא מצליחות לתת מקום לקולות הללו, בין אם הם בתוכנו, ובין אם הם מחוצה לנו.
לפעמים אלו קולות של צרכים וכאב, ומרוב שקשה לנו לפגוש את כל הכאב, ואנחנו עטות על עצמנו שכבת הגנה, רק לא לפגוש, כי זה באמת כל כך כואב, מערער ומאיים, ולא שומעות.
התנועה השניה,
המנוע שלה בעיקר מפחד.
אנחנו מרשות לעצמנו לשמוע, יודעות מה הטוב שיש לנו בפנים, וטוב שיופיע, שומעות את הצעקות מבחוץ, את הקושי את הכאב ובקשת העזרה, אבל אנחנו מפחדות.
מפחדות שנטעה או נפשל, חוששות שיגידו – 'למה מי זאתי שחושבת שיש לה מה להציע או יכולת השפעה?' חוששות להיות גדולות, חוששות לאכזב או להתאכזב וגם לא רוצות להיכשל. חוששות ומפחדות,
ומתוך כך נמנעות.
מודה, שהייתי עושה הרבה כדי לפטפט כמה מילים עם אסתר המלכה, ולשמוע ממנה על מאחורי הקלעים שלה, ולהבין לעומק את מה שהיה שם עמוק בתוך ליבה.
למרות שלא אוכל לדבר איתה,
רוצה ללמוד ממנה איך עושים את המעבר, ממקום של הימנעות למקום של עשייה.
נדמה שסוד עמוק נעוץ בדברי מרדכי – 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר' – אל תדאגי, לא אלמן ישראל! הקב'ה ידאג למי שצריך לדאוג, 'אבל את ובית אביך תאבדו', את!! את שומעת??? את תאבדי את עצמך ואת השליחות שלך בעולם, ולא תעשי את תפקידך בשרשרת הדורות!!
וואו,
איזה ניעור!
שמעת??
מרעיד את מיתרי הלב,
ומחייב.
כי מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות? מי יודע אם לעת הזאת הגענו גם אנו למלכות??
