סבתא שלי היתה –
עדינה,
אצילית,
בשלנית מעולה,
וניצולת שואה.
בתנועות עדינות,
וחרוצות,
עשתה את מלאכתה,
שעה אחרי שעה.
ממעט יצרה שפע,
בלי להתלונן,
בהכנעה היתה,
מול מה שקיבלה.
על מה שעברה,
לא היתה מדברת,
וגם לא חולקת.
ניסיתי אותה לדובב,
אולי זה היה לה מידי כואב.
ואולי חסה היתה עלינו,
ועכשיו לברר כבר לא באפשרותנו.
כבר שנים,
שבאבי איננה בין החיים,
והסיפור שלה נדם,
ונקבר אז, אי שם.
באבי היתה ניצולת שואה,
וחיה כל חייה,
כמהגרת בארץ זרה,
נלחמה על קיום ותקומה.
זכתה וילדיה חיים בארץ הקודש,
עליה חלמו, ולא הגיעו.
באבי שלי היתה בשואה,
ושרדה.
חיה,
בישלה,
ניקתה,
ועמלה,
ודאגה למשפחתה.
העמידה משפחה,
ילדים ונכדים,
ואנו את סיפורה,
בלי לדעת ולהכיר נושאים.
לפעמים אני תוהה לעצמי,
מה מזה נחרט בתוכי?
יש דברים שקל לזהות,
כמו היחס לשאריות,
אבל כל כך הרבה חבוי,
נסתר ולא גלוי.
נותר לי רק לעמוד ולהצדיע,
כי לה זה מגיע.
על הגבורה,
והעמידה,
האצילות,
וההתמדה.
נשאה את סיפורה,
ללא תלונה או קובלנה.
נשאה עימה,
וכך נקברה.
יהיה זכרך ברוך באבי יקרה.
יהי זכרם של זיידי (עליך אכתוב בהזדמנות אחרת) ועוד כל כך הרבה מבני משפחתנו שנספו בשואה ברוכים.
לזכרם של חנה אסתר בת שלמה ואברהם ישראל בן משה מנחם
