לפני כמה זמן טיילנו עם הילדים.
בסיום הטיול, אחרי שהעמסנו את האוטו, וכולם התיישבו להם, טוב כמעט כולם, הגברת בת ארבע המשיכה לעמוד מחוץ לאוטו.
'בואי, תעלי לאוטו' אמרתי לה,
והיא פשוט עמדה לה, מחזיקה את התיק של הפק'ל קפה, עם כתף מורמת, שכולנו יודעים מה היא אומרת – *אני לא זזה!*
המקום הבוגר בתוכי, המקום היודע, ניתח מהר את הסיטואציה וכבר קישר את העמידה העיקשת שלה, לאותו סירוב שאני פוגשת אצלה שלא ללכת לישון בערב, או לסירוב לא לקום בבוקר כשמעירים אותה,
אבל כששאלתי אותה – 'תגידי, למה את לא עולה לאוטו?' הסיפור קיבל טוויסט בעלילה.
'אסור לי לרדת לכביש' היא אמרה.
אכן, צודקת הילדה. אז קלטתי שהיה בערך מטר בין האוטו למדרכה, וכדי לעלות לאוטו היא צריכה לרדת לכביש לבד.
ברגע אחד, הביקורת שלי נעלמה, והיא זכתה לליווי כמעט מלכותי של אחותה הגדולה, לאורך כל המטר, מהמדרכה לאוטו.
הרגע היומיומי הזה, הלך איתי כל היום. רגע של מפגש בין הילדה הקטנה שבה, לילדה הגדולה שבי.
הילדה הקטנה שיודעת שאסור לרדת לכביש לבד, נקודה.
הילדה הקטנה שלא מצליחה להיות גמישה ולעשות את התרגום לסיטואציה הנוכחית, ולהבין שאותה אמא שלימדה אותה שלא יורדים לכביש, עומדת שם, ואומרת לה לרדת לכביש, וזה סימן שזה בסדר ונכון.
הילדה הקטנה הזו, פגשה שם את הילדה הגדולה שבתוכי, שהיתה בטוחה שהיא מבינה ויודעת, ומהמקום הזה פועלת.
אותה ילדה גדולה בתוכי,
ברגע שיש לה מודעות ומבינה את מקור ההתנגדות, כל כך בפשטות יודעת איך להוביל את הסיטואציה לפתרון, ולעשות סדר.
לא סתם הרגע הזה הלך איתי,
כי כל כך הרבה פעמים המפגש הזה קורה בתוכי, ובתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
זה קורה במפגש בין הילדה הקטנה שבנו, לילדה הבוגרת שאנו. בין הילדה הקטנה שמתעקשת, ומשבשת לנו תוכניות, ומקשה עלינו לעשות את מה שהגיוני – מתבקש – ומקדם.
לילדה הקטנה יש חשיבה פשטנית, חשיבה שמבוססת על עקרונות שהיא אימצה לה אי אז ממזמן, בלי יכולת לעשות תרגום, בלי יכולת לחשיבה מורכבת, וללא גילוי של גמישות או התאמה לסיטואציות שונות.
לפעמים כל מה שאנחנו צריכים, זו שיחת תיווך, בין החלקים הללו בתוכינו, כדי ליצור הבנה של מה קורה, וכדי להציף למודע את ההבנה של מקור ההתנגדות.
לפעמים, עצם ההבנה, כבר ממסמסת את הענין ומביאה לפתרון, ולפעמים, עדין צריך לפעול ולחתור לפתרון, אבל זה כבר הרבה הרבה יותר פשוט, כשהכל בהיר ומובן.
