לפני כמה זמן ישבה אצלי משהי בקליניקה. היא היתה כל כך עייפה ועמוסה, ואמרה שהיא לא ישנה. כשהיא תיארה לי כמה היא ישנה ביממה הבנתי שהיא – באמת לא ישנה כמעט בכלל (אבל ממש).
'את צריכה לישון'. אמרתי לה.
'אני יודעת, אבל..' והיא הסבירה לי למה היא לא ישנה.
זה היה הגיוני,
בעלה במילואים, וכל הבית עליה, ובלי קשר, גם כשהוא נמצא היא בעשייה מטורפת בלי רגע לנשימה או זמן לעצמה.
זה היה כל כך הגיוני שהבנתי אותה. באמת. לא היה לה מקום בלוחות הזמנים שלה לעוד סיכה, בטח שלא לעוד כמה שעות שינה בכל יום.
אבל עם כל ההבנה שאין לה זמן, לא יכולתי פשוט להנהן בראש שלי ולהמשיך איתה הלאה ולדבר איתה על עוד דברים –
כי שעות שינה זה לא מותרות, שעות שינה זה חיוני לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, וגם מפתח בסיסי לתפקוד.
לכן התעקשתי ואמרתי שוב –
'אבל את חייבת לישון!' המשכתי לדבר איתה על זה, ולא פשוט דילגתי על השיתוף של 'אני לא ישנה כמעט בכלל'.
וזה מה שאמרתי לאותה אישה –
'את חייבת לישון! זה לא מותרות.'
'אבל יש לי דברים דחופים לעבודה.. ו… ויהיו דברים שיתפספסו..' ומשם השיחה הלכה לראות איך עושים את זה.
והיא בכתה,
אבל היתה לי בהירות לא לשנות נושא, כי זה לא מותרות לישון כל יממה, כי אי אפשר להשאר ערים כמעט ברצף ימים ושבועות שלמים.
בסוף,
תוך כדי דמעות היא אמרה לי – 'תודה. תודה על ההכלה'.
מודה שהייתי מופתעת, בתחושה שלי ההתעקשות והאמירות שלי שזה לא מותרות ואת חייבת לישון' היו סוג של התנגדות אליה.
והיא המשיכה – 'אני מרגישה שראית אותי באמת, וזה מרגש. תודה'.
לכן אני לא שותקת. תראו את עצמכם, ותנו לעצמכם את הדבר החיוני הזה, זה לא מותרות.'
