אני יודעת,
פורים עוד לא נגמר, ושושן פורים עוד רק בתחילתו, אבל אני נפרדת. היה טוב, באמת שהיה טוב, אבל מבקשת להפרד בשיא, ומבינה שזה לא למידותי לחגוג פעמיים.
אני רוצה לקחת איתי מפורים את השיר – "אם מצאתי חן בעיניך, המלך, תנתן לי בשאלתי ועמי בבקשתי".
גם ככה מאז ההכתרה המדהימה של השכבה של השמיניסטית שלי, הוא מתנגן לי בראש.
השנה אני מבקשת לקחת איתי, את ההבנה, שאני זו שעומדת שם. במקום לדמיין את אסתר, ניצבת מול אחשוורוש, אני רוצה לדמיין אותי, ניצבת מול רבונו של עולם.
ניצבת ושואלת, ניצבת ושרה – אם מצאתי חן בעיניך…
מצאתי חן? כמה זה מעסיק אותנו אם אנחנו מוצאים חן, ואיך אנחנו נתפסים. אנחנו אומרים לעצמנו.. עשיתי כמה דברים יפים השנה, אז יש ממה למצוא חן, אבל גם פספסתי לא מעט הזדמנויות, והתפתיתי לעשות שטויות…
כמה השאלה הזו מהדהדת לי, מהדהדת לכולנו. מי אני באמת? מה אני חושבת על עצמי? מה העולם חושבת עלי?
מבקשת לומר לעצמי, שאין פה שאלה. נזכרת בדבריו של הנתיבות שלום (מקווה שאכן זה ציטוט שלו, בסוף יום של פורים עייפה מידי לפתוח ולעיין
): 'ישראל, אף על פי שחטא, בנים הם לה' אלוקיכם'.
): 'ישראל, אף על פי שחטא, בנים הם לה' אלוקיכם'."אם מצאתי חן בעיניך?" – זו לא שאלה, זו עובדה – מצאתי חן בעיניך! זו האמת – מצאתי חן בעיניו, מצאנו חן בעיניו. הוא אוהב אותי, הוא אוהב אותנו. אנחנו הבנים שלו, ובטבע אבא אוהב את הבנים שלו.
כמה טוב שאנחנו לא עומדים מול מלך בשר ודם, עם קפריזות ושגעונות כמו אחשוורוש, אלא מול רבונו של עולם, היה הווה ויהיה, שהוא טוב, חן וחסד ורחמים.
כיוון שכך,
וכיוון שמצאנו חן,
וכיוון שאנחנו מוצאים חן,
תן לנו – אנא,
בחן, בחסד וברחמים,
תן לי, תן לנו,
את נפשי בשאלתי,
ועמי בבקשתי.
ולוואי,
שאפילו לא נצטרך לשאול.
שתראה את הצרכים שלנו,
גם כשאנחנו לא יודעים אפילו לפשוט יד.
תן לנו אותנו.
תן לנו להבין במה כוחינו,
תן לנו למלא שליחותנו,
תן לנו ברכה במעשי ידינו,
ותרומם ותגדל אותנו.
זה לא די!
אל תשכח, את עמי,
את עמי בבקשתי.
ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, ואנחנו רוצים שוב להתכנס,
רוצים להיות אחד,
רוצים להיות יחד.
אנא –
את עמי בבקשתי.
תיצור את החיבורים,
ככה בפשטות.
תן מתנות לנו האביונים,
ממך אלינו,
כי אנחנו אביונים ודלים,
תן לנו –
רק כי מצאנו חן בעיניך,
המלך.
…
