כשהיא היתה ילדה,
היא הכירה רק את המציאות שלה. היו דברים שאהבה, היו דברים מעצבנים שלא אהבה, אבל מה שהיה היה, ובפשטות היה נראה לה שאלו החיים.
מתישהוא בתקופה של האולפנא היא נהייתה מלומדת יותר ונאורה. פתאום היא למדה לנתח את מה שהיה, והתחילה לחשוב מה היא חושבת על אמא שלה, ומה יש לה לומר על אבא שלה ומה יש לה לומר בכלל.
אי שם מהאולימפוס, היא הרגישה על הגובה, ממש בעננים. הן היו יושבות, היא וחברה טובה, והן היו חכמות כאלה, וידעניות כאלה (ואעפס, לדבריה – מתנשאות כאלה
), ויושבות ומחלקות ציונים להורים שלהם, ומנתחות קווי אישיות. ממש פסיכולוגיה בגרוש.
), ויושבות ומחלקות ציונים להורים שלהם, ומנתחות קווי אישיות. ממש פסיכולוגיה בגרוש.עברו הרבה שנים, והיא פגשה את אהובה. כן, כן, הרבנית אהובה צוקרמן, וככה ביום בהיר אחד, התחילה מסע חדש, מסע שמכוון למקום אחר.
פתאום היתה לה הבנה – שלא הם נושא הדיון אלא היא, וזה לא רלוונטי מה הם עושים או לא עושים, או מה הם בוחרים או לא בוחרים, אלא מה היא בוחרת לעשות עם המתנות שקיבלה מאת ה', ומה היא בוחרת לעשות עם האתגרים שהוא נתן ונותן לה?
היא הבינה פתאום, שהיא צריכה להתעסק בשלה, ואת מה שלא שלה – פשוט להניח, ופשוט לעזוב, כי זה לא שייך לה.
שם, היא סיפרה, לפני המון שנים, היא הכניסה לוויז לראשונה את הכתובת – לעשות את שלי. להתעסק בענייני, ולהשתדל למלא את שליחותי בעולם.
מאז, היא סיפרה כמה זה מסע ודרך. כמה ברכה ושפע יש בדרך הזו, וכמה כל פעם שהיא מגיעה לפסגה, היא מגלה שיש עוד פסגה נוספת לפניה, וצריך להמשיך לצעוד.
כי באנו לפה לעבוד,
כי באנו לפה כדי לגדול.
הנתונים שלנו נבחרו עבורנו בקפידה, והם ניתנו לנו במתנה, וצריך לשנס מותניים, ולומר לעצמנו – יאללה לעבודה.
…
זה הסיפור שלה, אבל לא רק הסיפור שלה. סיפור של עוד רבים.
כי יש בקשר עם ההורים שלנו,
במסע לכיבוד הורים,
אפשרות לגעת בבסיס,
לגעת בעומק,
ולבחור להיות אני, ולדייק בשליחותי.