רציתי שהכל יעמוד במקום,
גם בארון,
וגם בסלון,
וכמובן שיהיה פיקס בניקיון.

רציתי שהכל יהיה מסודר,
גם במחשבות,
וגם בתחושות,
ממש בכל הרגשות.

רציתי שתהיה הלימה,
בין התוכניות לשאיפות,
בין החלומות לכישרונות.

רציתי שהכל יסתדר בדיוק בדיוק,
בכל תחום ובכל זוית.
כל כך רציתי,
ובאמת שניסיתי.

לא בחלתי באף ניסיון,
ולא פסחתי על אף פתיון.
שיתפתי ודיברתי,
הלכתי ובאתי.

שיעורים ויעוצים,
דיבורים ומפגשים.
סדנאות ופגישות,
הרבה ניסיונות,
וכמובן גם תפילות.

ניסיתי לעשות, וגם לשהות,
ניסיתי לעשות, וגם להרפות.
מה לא הסכמתי לעשות,
מה לא המשכתי לקוות.

אך המושלם הזה לא הגיע,
אפילו לפתע לא הפציע.
הניסיון לדיוק חמק שוב ושוב,
ובכל פעם מחדש זה היה כאוב.

שאלתי את עצמי,
ותהיתי בליבי,
אולי אני קונה
בחנות הלא נכונה.
וכלל לא מוכרים בה,
את הכמיהה לשלווה.

אולי אני בטוחה,
שזו המשימה,
ואני בכלל טועה.
אולי הכמיהה למושלם הוא בכלל טעות,
ומה שרוצים מאיתנו הרבה יותר פשוט.

מי קבע את הכלל,
שהכל אמור להיות מיושר?
הסתקרנתי,
ואמרתי לעצמי,
מענין אם אפשר לרקוד בהתלהבות,
ממש בשמחה גם בלי מושלמות.
כי אם כן –
לשם אני רוצה לדלג,
בלי שיהיה כואב,
בשמחה ובחדווה,
ובקבלה ואהבה,
ולצעוד,
כל פעם עוד ועוד.