עד היום הייתי בסדר.
טוב, סוג של בסדר, בעולם שלא בסדר.
ואז ראיתי את ההודעה,
וראיתי לאיזה משפחה הוא שייך, וכל מה שרציתי, ואני עדין רוצה – זה לזעוק ולצעוק ולומר די! הציף אותי אין סוף של כאב, ועוצמות של כעס. כל כך הרבה כעס.
לרגע רציתי להשיל מעצמי, את עצמי המנומסת, את זו שמדברת יפה, את זו שלא חצופה. רציתי להניח ולהיפרד לזמן מה מזו שמבינה, מזו שמקבלת את הדין, מזו שמאמינה בהשגחה, מזו שמרכינה ראש, ומקבלת את עול מלכותו.
רציתי לצעוק.
לא, לא רציתי לצעוק.רציתי לצרוח. רציתי לצרוח כמו משוגעת, ולהגיד דיייייי!
עד שכל העולם הזה ירעד,
עד שכל העולם הזה יעצור מלכת, עד שריבונו של עולם,
יבהל מהצעקה,
וישים לצרותינו די.
אולי שמעו השמים את זעקתי החירשת, ואולי רעדו אמות הסיפים, אולי כי לא רק אני רציתי כבר לצעוק כל כך, כי התחיל פתאום לרדת גשם, טיפות גדולות כאלה, בן רגע.
יופי! גם השמים בוכים!
לא רק אנחנו! גם השמים מבינים, שזה מוגזם ולא לענין.
…
הכרתי אותם לפני שנים.
היתי מורה של ילדה מתוקה מעתניאל, והגיעו זוג הורים מקסימים ומתוקים, ואיכשהוא התגלגלנו לשיחה, לא רק על הבת שלהם, ואפילו אח"כ קצת הקשר המשיך מעט.
שנים אחכ' היה פיגוע קטלני. הם נפגעו, והיו אבדות, והאבא המדהים הזה נרצח, והאמא נפצעה.
זה היה כואב כל כך, ונורא כל כך, אבל בתוך כל הכאב והנורא הזה, בלב אנחנו יודעים, שיש דבר כזה פיגועים.
עברו עוד כמה שנים, ואז שלומי נהרג.
מה זה?? המשפחה הזו כבר שילמה מחיר כל כך כבד. ריבונו של עולם, זה לא יכול להיות! הגזמת אמרתי לו, זה כבר לא סביר.
והיום פדיה.
וזה רבונו של עולם יותר מידי.
על זה נזעק,
על זה נדפוק על השולחן.
על זה נעלה עד כסא הכבוד,
ונדרוש, כבר בלי נימוסים, ובלי שתפתח לנו את הדלת, נפרוץ פנימה ופשוט נדרוש – די! שים לצרותינו די!
תביא כבר שמות לכל החללים! מה כבר ביקשנו??? שיגיעו לקבר ישראל! קברים לפקוד ומקום לבכות זה כבר מותרות??
תביא הביתה את כל השבויים והנעדרים, בריאים ושלמים.
תעזור לנו לשקם את כל הקיבוצים והישובים.
תביא ביטחון בארצנו הקדושה, ותשיב הביתה את כל המפונים.
ותרפא, תרפא את כולנו.
תרפא את ליבינו, גופינו ונפשנו.
ותביא, תביא כבר את הגאולה, אנחנו מחכים יותר מידי.
הנחמה היחידה שאיכשהוא השקיטה משהו בליבי, היו מילות השיר,
'ובכל זאת שמך לא שכחנו'.
בכל התופת הזה,
אנחנו לא שכחנו אותך, אל תשכח אותנו.
….
"הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם. נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה: וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. – נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ."
