כבר שבוע וחצי אני כותבת,
כותבת ולא שולחת.
יודעת על מה אני רוצה לכתוב,
ולא מרגישה שאני מדייקת.
לא רוצה להחליש,
אבל רוצה להיות כנה
לא רוצה להתעלם,
וגם לא יכולה.
אז ככה אני,
מהורהרת וחושבת,
כותבת וכואבת,
ולא מרגישה שמדויקת.

והן עמוק בתוך הלב,
ניצבות לי מול העיניים,
והדמעות זולגות,
ולא מרפות,
על כל האלמנות.

ואז,
שמעתי אותה,
והיא הזכירה לי את סבתא שלי,
שהיתה מהלכת זקופה,
על אף הצרות שהיו לה.
את הרגע הזה,
לפני הרבה הרבה שנים,
כשהכתפיים שלי היו שמוטות,
בהם זכיתי לנזיפות,
שלט הרמתי את הראש.
אז מכוחה של באבי שלי,
מכוח הזעקה,
מכוח הרצון לגעת,
מכוח המילים של אלמנה,
עם רוח גדולה,
אני מעיזה,
ומתפללת.

מכוחה של אלמנה

ישבתי שם מולה,
ולחשתי לעצמי –
'די עם הדמעות,
מה את בוכה,
מי את שתבכי?
אל תחלישי,
את אמורה לחזק.
ואולי זה דווקא יחזק,
שאחרים כואבים את הכאב'.

ועוד חשבתי,
שאין לי מושג איך היא נושמת, ואיך היא ממשיכה,
כי שבריר הכאב שאני חשה,
כשאני יושבת מולה,
כל כך עמוק ואינסופי,
והוא וודאי רק אלפית,
וחלקיק מזערי של מה שהיא חווה.

ישבתי שם,
ושוב ושוב עבר לי בראש המשפט: 'לא-עוד אלמנה. אני- אנחנו-לא-מסוגלים–עוד-אלמנה ויתומים'.

וידעתי תוך כדי,
וגם אחרי,
שזה לא נכון,
כי אנחנו מסוגלים הרבה מעבר למה שאנחנו מדמיינים,
אבל אנחנו לא רוצים,
וזו התחושה שאותי מציפה.

ומשהו באלמנות האלו, וביתומים,
קורע את הלב,
כל כך עמוק מבפנים,
והמילים היחידות שאולי מחזקות,
ומאפסים אותי,
ונותנים לי כוחות הוא –
'אין לנו ברירה'.

וגם זה לא נכון,
כי תמיד יש ברירה,
ותמיד יש בחירה.
אבל הבהירות שזו הבחירה הנכונה,
להגן על המדינה.
להילחם על הקיום שלנו,
כדי שהילדים שלנו,
והנכדים ודורי דורות של יהודים יוכלו להמשיך לחיות כאן בארץ ישראל.
כי אנחנו לא נניח כאן את המפתחות,
כי אנחנו כאן,
עם הנצח,
במסע ארוך,
ומייגע,
ועכשיו בפרק כואב,
אך אנחנו פה כדי להישאר.

וזה קשה,
וכואב,
והיא כל כך צעירה,
ויפה,
ומתוקה,
ואין לי מילים לתאר,
רק דמעות שזולגות,
דמעות כואבות,
שלא מרפות.

ותפילה,
שתהיה נחמה,
שתהיה שוב צמיחה,
שה' ימלא איכשהוא את החיסרון שנפער,
ויתן כוחות לקום,
מהמיטה מחר.

ואת המילים האלו שלא הרפו – 'אני-לא-יכולה-לראות-עוד-אלמנה-אחת'.
ידעתי גם תוך כדי שאני משננת אותם, שאלו מילים שמבקשות לזעוק, ורוצות לחתור תחת כסא הכבוד, ולומר לריבונו של עולם – 'די!!!'

לא עוד אלמנה, לא עוד יתומים. זה יותר מידי, די עם הכאב הנורא הזה, די לעשות כך לכל כך הרבה בתים.

והנה,
מאז אותו ניחום אבלים בהם התחלתי לכתוב את הדברים, עוד אלמנות יפות, טובות ואציליות, ועוד משפחות, כל כך הרבה משפחות שכולות..

דווקא היא,
בדרכה לשורה,
נתנה לי כוחות.
באצילותה,
ובהוראה שלה –
'עם ישראל תרימו את הראש, אנחנו נותנים להם בראש'.

דווקא היא הזכירה לי,
איזה זכות,
שיש לנו יש מדינה,
וצבא,
וחיילים שומרים ומגינים.
ורציתי לנשום עוד מדבריה,
לאמץ את תעצומות נפשה,
של אלמנה טריה,
שרואה למרחוק,
רואה את הכלל,
גם בתוך הכאב הפרטי שלה.

ואני רוצה להתחנן ריבונו של עולם, שיכריע כבר את המלחמה הזאת בדרך אחרת.

הכרעה בלי חללים.
כן. יש דבר כזה.
לבקש נס כמו בקריעת ים סוף, בו ה' הטביע את כל המצרים, ואותנו העביא בשלום לעבר השני.

ואני יודעת שאתה יכול,
וזה בידך,
כמו שעשית בימי סיסרא, שדאגת שהשיטפון יטביע את כלי הברזל שלהם, וחיילי ישראל נמלטו בשלום וניצחו במלחמה.

ריבונו של עולם,
אולי כבר הגיע הזמן,
שכמו שהמצורעים שישיבו בשער,
ונכנסו לשטחי האויב,
לחפש אוכל במחנה האויב,
וגילו שכבר אין אויב,
כך גם תהיה תשואה לישראל.

ריבונו של עולם,
בבקשה,
אנחנו מתחננים!!!
בלי עוד אלמנות,
בלי עוד יתומים,
יש עוד דרכים לנצח את האויבים,
אפשר גם בלי חללים.
עשית את זה כבר הרבה פעמים, אנא תעשה לנו ניסים.
שהכוח של חנוכה ימשיך ויביא ניסים וישועה
ותכריע כבר את המלחמה.

כי ההבנה שאין לנו ברירה,
כי אחרת יהיה פה הרבה יותר נורא, 'כי היינו לעג וקלס לגויים. נחשבנו כצאן, לטבח יובא, להרוג ולאבד, ולמכה וחרפה.
ובכל זאת ששמך לא שכחנו, אל נא תשכחנו'.