זה היה לפני הרבה שנים, כשכולם עוד היו אצלנו קטנטנים.

אהובה המורה שלי סיפרה, שהבת שלה אמרה: אמא איך את מלמדת על גיל ההתבגרות, עוד לא עברת את זה איתי?

והיא ענתה לה בפשטות אופיינית: אני צודקת ואת תעשי מה שאת רוצה..

והסיפור הזה הולך איתי…
כי באמת יש משהו (מעט או הרבה) מבלבל בתקופה הזו.

הרבה ילדים מתבגרים שמים סימן שאלה עלינו ועל ההתנהלות שלנו. הם מפקפקים בכוונות הטובות שלנו, ביקורתיים כלפינו, ובכלל תוהים לעצמם אם יש לנו הבנה בסיסית איך להתנהל בעולם🤔.

לפעמים אני תוהה אם אין בסיפור את תמצית העבודה המיוחדת שלנו כהורים למתבגרים – פשוט לא להתבלבל. לזכור את הטוב הגדול שיש בנו, ולא לתת לחמודים האלה (שלפעמים מנסים בכוח לשכנע שהם לא ממש חמודים) לבלבל אותנו. (שבידענות גדולה, נותנים את התחושה שהם יודעים הכל).

אז אבא ואמא,
יש לכם עבודה והיא – לזקוף קומה, לסמוך על עצמכם, ולראות את הטוב שלכם, גם אם הם, הילדים החמודים מחפשים ותוהים.

אם נדמה לכם, שהם לא זקוקים לכם – לרגע אל תתבלבלו. אתם העוגן שלהם, וגם הם צריכים אתכם בטוחים ושלווים במקומכם.

…
ואל תדאגו… לנו כהורים לא צריך להגיד לבדוק את עצמנו, אנחנו הרי עושים את זה כל הזמן גם ככה, שואפים לדייק ולעשות טוב. מה שחשוב שאנחנו נאמר את זה לעצמנו, ולא הילדודסים..😉