כמה מילות הקדמה –

רותי גרינגליק היא חברה שלי.
היא לא חברה של בית קפה, או סעודות שבת, היא חברה של דרך. היא חברה של עשייה, של חזון משותף. אני זוכה יחד עם רותי, לעזור לחבר אבות על בנים ובנים על אבותם.

רותי היא וותיקה ממני בעשייה, מוכשרת, נעימה, מעוררת השראה וסמל עבורי לאדם עם חכמת חיים ואיזונים. זכינו גם שרותי וצביקה היו מרצים אורחים שלנו בקפיצה גדילה לפני כשנה.

כששמעתי שהבן שלה נפל, הייתי באמצע ערב אמהות באולפנא. את הדמעות שזלגו, מהר אספתי, וניסיתי להניח את הכאב איפשהוא בצד. (לא מהר כמו שרציתי, הבת שלי הספיקה לשאול מה קרה?…😓)

אתמול,
ביום ההלוויה, הרגשתי כל כך כאובה ולא אסופה,
ועשיתי את מה שאני יודעת,
ויצקתי את הכאב לכמה מילים. איכשהוא, קצת נהיה לי סדר, או משהו קרה, שעזר לי להסדיר נשימה.

חולקת איתכם את הדברים.
הלוואי ויקלו על מישהו מתישהוא, איפשהוא בפרקי המסע הכואבים והמאתגרים שאנחנו, עם ישראל, נמצאים.

יהי זכרו ברוך של רס'ן שאולי בנם של רותי וצביקה לבית גרינגליק.

….

החייל הזה הוא הילד של אמא

החייל הזה,
הגיבור הזה,
שלבש מדים,
ונלחם בגבורה,
מסר את נפשו,
למען עמו,
הוא הילד של אמא.

הוא הילד של אמא,
גם אם הוא מפקד,
ויש לו פסון,
וחיילים נושאים לו עיניים,
והוא בזקיפות,
ובביטחון.

בליבה,
הוא עדין אותו הילד,
שידו הקטנה,
אוחז בידה.
שהתכרבל איתה,
וקיבל ממנה חיבוק ונשיקה.
אותו החמוד,
שהיא ליוותה לגן,
ואפתה לו עוגה,
ליום הולדת כל פעם.

זה הילד של אמא,
שהיא לקחה למרפאה,
והחזיקה את ידו,
כשהיתה לו בשן סתימה,
ושרה יחד איתו,
בבית מלא שירה ונגינה.

זה הילד של אמא,
שהלכה לאסיפות הורים,
והקפיצה לחברים.
וקנתה לו,
וכיבסה לו,
ופשוט היתה איתו,
באהבה.

והאמינה,
שנועד לגדולות,
וידעה את זה,
גם כשעשה שטויות.
שחינכה לעשייה ונתינה,
וחיים של חזון ועשייה.
והאמא הלביאה,
הגדולה,
היקרה והאהובה,
היום את הפיקדון מחזירה.

ומה אפשר לומר לאמא,
להרגיע את נפשה,
ולתת לה מעט מנוחה?

הלוואי והיו מילים,
הלוואי והיה איך ומה,
להביא נחמה.

אולי להשאיל כוחות,
מדורי דורות של אבות ואמהות?
אולי להבין
שלפחות זה לא היה סתמי,
כמו איזה תאונה,
שהיא ללא תוחלת או מטרה,
בו האובדן,
מרגיש לגמרי מיותר.
אולי לשאוב השראה
מההבנה,
שהחיילים הגיבורים,
נושאים על גבם,
את שרשרת הדורות
את נצח ישראל,
ותקומת העם בארצו,
ולהתמלא בגאווה,
שהיא כזה בן חינכה.

ואולי אין מה לומר,
ואין איך לנחם,
רק לכאוב את הכאב,
ולחבק.
כי אמא שאיבדה בן,
איך ניתן בכלל לנחם.

ואולי פשוט לשאת עיניים,
לתת אמון בבורא ארץ ושמים,
שנותן הכוח,
יתן כוח.
והוא,
המקום,
ינחם אותם,
בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
בתוך האבלים הרבים,
שיושבים בשער האבלים,
כי לו כן יש כוחות של נחמה,
כוחות של חיים ותקווה.

'הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאַר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם וְלֹא תּוֹסִיפוּ לַדְּאָבָה עוֹד'

'מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחָמוּ' רותי היקרה והאהובה..❤️