שימי נעלי בית,
ופשוט תהיי.
תבכי או תצרחי,
תכעסי וגם תתקוממי.
תשקטי,
תבהי,
תודי, תצחקי,
תתבלבלי,
פשוט פשוט תהיי.

אל תדפקי חשבון,
את פטורה מלעשות את הדבר הנכון.
אל תהיי ייצוגית,
ואת לא צריכה להיות חיובית.

אין כללים,
ובטח שלא חוקים,
כשדמיונות מתפוגגים,
וחלומות מתנפצים.

מה שמתאים,
זה מה שאיכשהו לך נעים,
מה שכדאי,
הוא מה שיפחית כאב אולי.

זה זמן לנשימות קטנות,
שאיכשהוא את הריאות ממלאות.
עוד יבואו נשימות עמוקות,
זריחות ושקיעות,
וגם שמחות.

את עוד תהיי שוב ייצוגית,
ומלאת עשייה ויצירתית,
ויפה וזקופה,
מקרינה ומעוררת השראה.

כי זאת את,
אצילית ומוארת,
מלאת חיים וזוהרת.

אבל עכשיו – תרשי לעצמך,
לא להפשיל שרוולים,
ולא להתעסק בדברים נצרכים.
תנסי פשוט לעבור את הימים,
כי הם לא פשוטים.

…
המילים הללו,
נכתבו באהבה,
לכבודה של אישה יקרה,
אחרי לידה שקטה.
אך מוקדשים ונכונים לכל אישה,
ברגעים בה הנפש מתקוממת,
ומשתוללת,
בעת שהמציאות מתנפצת.
כשהתקוות,
החלומות,
הכמיהות והדמיונות,
פתאום להם מתערערות ונגנזות.

כי לכל אחת יש רגעים,
קשים ומאתגרים.
והלוואי –
שהם יהיו מעטים,
הלוואי –
שהם בכלל לא יהיו קיימים.
ואם הם פה –
הלוואי שחוט של חסד אותם ילוו,
ואיתם יהיו –
חיבוק חם,
מעטפת,
ונעלי בית רכים וטובים.