זה נכון שכל חתונה היא מרגשת, אבל לפני כמה זמן הייתי בחתונה בה התרגשתי במיוחד.
לאורך כל החופה לא הפסקתי לחשוב על אותו היום בו נולד החתן ולדמוע מהתרגשות.
נזכרתי בלידה המורכבת והמסובכת שהיתה, ואיך אמא שלו הייתה בסכנת חיים וגם הוא היה במצב מורכב רפואית, ונכנס לניתוח במידי. נזכרתי כמה התפללנו אז, ולא ידענו האם מה יהיה.
לראות אותו עומד מתחת לחופה היה עבורי וואו.
קלטתי שאם באותו היום, לפני מעל 20 שנה, היו מראים לי את התמונה הזאת – של חתן שעומד מתחת לחופה, זה היה נותן לי כל כך הרבה כוחות, שמחה ורוגע לעבור את השעות הקשות הללו אז מזמן.
אכן אני מודה,
שכנראה התפילות שלי היו אז נראים אחרת. יכול להיות שהייתי פחות מתאמצת או מנסה לקרוע שערי שמים, כי הייתי יודעת שיהיה בסוף טוב, אבל היה לי הרבה יותר נעים, קל ורגוע אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום.
אבל אנחנו לא חיים מהסוף להתחלה. אנחנו חיים כל יום בלי לדעת מה יביא המחר ובטח שאין לנו מושג מה יקרה בעוד 20 שנה. ככה הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו וככה אנחנו נדרשים להלך בתוכה.
ניסיתי לחשוב מה אני לוקחת מהחוויה הזו? המסקנה שלי הייתה איזה בהירות של הבנה – איך הדברים מתנהלים בעולם הזה ומה נדרש מאיתנו.
אנחנו בעולם של עמל ונדרשת מאיתנו השתדלות ומסירות, מוכנות להתאמץ, בלי לשלוט בתוצאות.
אנחנו בעולם שהעתיד הוא נעלם אותו נגלה רק בהמשך, ושבעולם הזה כדאי להתרומם ולעשות מקסימום השתדלות, ולשאת תפילה ולייחל. מה שאיתן עזריה קורא לו – 'להישאר במשחק ללא תלות בתוצאות'.
כי אנחנו צריכים לעשות את שלנו. בין בתפילה – לקרוע שערי שמיים, בין בעשייה – לבחור לעשות פעולות שמבקשות להביא ברכה, ומשם להרפות ולקוות לטוב ולפתוח את הידיים לשפע.
