רָצִיתִי לְהַבְרִיק אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת,
שֶׁהַכֹּל יַעֲמֹד פֶּלֶס בָּאֲרוֹנוֹת.
רָצִיתִי לְשַׁחְרֵר מֵהַבַּיִת אֶת הַמְּיֻתָּר,
וּלְהַגִּיעַ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר.
רָצִיתִי,
וַאֲנִי עָדִין רוֹצָה,
אֲבָל פֶּסַח בְּשָׁבוּעַ הַבָּא.
אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁזֶּה הַזְּמַן לְוַתֵּר,
אוֹ לְשַׁחְרֵר,
אֲבָל נָכוֹן יוֹתֵר לוֹמַר –
שֶׁזֶּה הַזְּמַן לְחִשּׁוּב מַסְלוּל מֵחָדָשׁ,
וְאֶצְלִי זֶה אוֹמֵר לָגֶשֶׁת יָשָׁר לַמִּטְבָּח.
לִבְחֹר מָה אֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצֶה,
וְלָלֶכֶת עִם זֶה בְהַרְפָּיָה.
אִם חָשׁוּב לִי לְהַגִּיעַ לְכָל פִּנָּה,
אָז שָׁוֶה לְוַתֵּר גַּם עַל שְׁעוֹת שֵׁנָה.
אִם רוּחָנִית לְהַרְגִּישׁ מוּכָנָה,
אָז כְּדַאי לַעֲשׂוֹת הֲכָנָה,
וּקְצָת פָּחוֹת לִגְמֹר אֵקוֹנוֹמִיקָה.
אִם חָשׁוּב לִי לִדְאֹג לְהִשָּׁאֵר שְׁפוּיָה,
אָז לַחֲשֹׁב מָה יַעֲזֹר לִי לֹא לִהְיוֹת מְכַשֵּׁפָה מַפְחִידָה.
אִם אֲנִי רוֹצָה לְהַסְפִּיק
וְלֹא לְוַתֵּר עַל אַף מַטָּלָה?
זֶה אֶפְשָׁרִי,
וּלְגַמְרֵי זְכוּתִי.
זֶה רַק אוֹמֵר שֶׁבְּזִירָה אַחֶרֶת,
אֲנִי כֵּן מְוַתֶּרֶת.
זֶה הַזְּמַן לִבְחֹר מָה חָשׁוּב לָנוּ בֶּאֱמֶת,
וְלָלֶכֶת עִם זֶה.
לָדַעַת,
לְהַפְנוֹת מַּבָּט אֶל הֲיֵשׁ.
עַל מָה שֶׁבָּחַרְנוּ עָלָיו לֹא לְוַתֵּר –
וְלִשְׂמֹחַ בּוֹ,
וּבַמְּחִירִים שֶׁלּוֹ.
וּלְהָסִיט מַבָּט,
וְלֹא לְהִתְיַסֵּר,
אוֹ לְפָחוֹת לְהִשְׁתַּדֵּל רַק מְעַט לְהִצְטַעֵר,
כְּשֶׁנִּרְאֶה גַּם עַל מָה שֶׁעָלָיו נְוַתֵּר.
_____
החמצה ודאגה הם שיטות של היצר הרע, איך לדאוג שלא נחיה בטוב בעולם הזה.
כשאנחנו עסוקים בחרטה על העבר, או דאגה על העתיד, מה שבטוח זה שאנחנו לא חיים כאן ועכשיו.
הכאן ועכשיו זה לב החיים. עבודה שלנו – להיות פה נוכחים, בלי לשקוע בחרטה על העבר או להתייסר עם מחשבות על העתיד.
פשוט להיות כאן, ברגע הזה.
לזכור שאין פה מזבח, ואני לא קורבן. לזכור שאני אחוזת בעט של סיפור החיים שלי, ובכל רגע מוסיפה עוד כמה מילים או שורות, וזה נכון –
גם כשמתחילים בשבת את תורת הקורבנות.
