לפעמים מבצבץ לי בתוך החלומות שלי, חלום לעזור לנשים להוציא את האור שלהן.
זה מתעורר,
כשאני פוגשת נשים מוכשרות, יפות וטובות כל כך, שלא מעיזות, שחוששות, שכל כך חבל שהעולם לא יתמלא מהאור שלהן.
זה גם מתעורר בי, כשאני נזכרת בשבילים בהם צעדתי, ובדרך בה אני עדין צועדת. בלהסכים להופיע, להסכים להביא, ולא להסתתר מאחורי כל מיני תירוצים. (גם פתיחת הקבוצה הזו, שבזמנו היה, וכל שנה שב להיות) – 'צומחות באלול'- דרשה ממני אומץ כה גדול, שאם לא היתה לי חברה טובה ושמה אסתריא שדחפה, ולא נתנה לי להימלט, אולי זה לא היה קורה.
לא סתם אנחנו חוששים ונמנעים. יש כל כך הרבה קולות בתוכינו, שמסבירים לנו שיש טובים מאיתנו, שמי בכלל אנחנו שנעשה דבר כזה, שאנחנו צריכות עוד לגדול, שעוד לא יודעות מספיק או בעלות ניסיון מספק, או איך זה יתפס או יראה… ממש מקהלת קולות בתוכינו, שיוצרת קקופוניה בראש, ואנחנו הרבה פעמים פשוט נמנעות.
את החלום הזה שוב הציף פרשת השבוע. עומד שם משה רבינו, ומקבל הנחיות מפורשות מהקב'ה. מלך מלכי המלכים הקב'ה בכבודו ובעצמו, נותן לו במפורש את שליחותו, והוא מתווכח, ומנהל דיון.
וודאי שלא אדון במשהו רבינו, העניו מכל אדם, אבל כן חושבת שכולנו מסתובבים עם תחושה, שאם היינו יודעים בוודאות שזה שלנו, היה לנו פשוט לפעול ולעשות.
נדמה לי שאפשר ללמוד ממשה רבינו, שזה אף פעם לא פשוט, אבל זה שזה לא פשוט, לא אומר שנכון לוותר, או להרפות.
כי בכולנו יש ברכה ואור, אותו אנחנו אמורים להניח פה בעולם, ולהרבות אור וטוב בעזרתם ולחלוק.
ולכולנו יש מניעות, ובכל אופן תפקידינו למרות ועל אף, לפעול ולעשות.
