לפני כמה שנים חברה שלי התמודדה למשרה שהיא רצתה להתקבל אליו.
כשהיא לא התקבלה, שאלתי אותה איך היא? והיא ענתה לי – 'מה ששלי שלי, וזה מתברר לא שייך לי'.
היא אמרה אז זה בצורה מאד נינוחה ואותנטית, ואיחלתי לעצמי להיות ככה נינוחה ונושמת כשאומרים לי 'לא' על משהו שרציתי.
כי יש משהו עוצמתי ביכולת לכבד את האמת הזו, יש עוצמה באמונה הזו, שיש מה ששייך לנו לנו, ויש מה שלא.
ועכשיו, בלי להפחית מגודל העוצמה והאצילות שראיתי בה באותם הרגעים, אני חושבת שצריך לשים לב להבדל בין לפני לבין אחרי מעשה, כדי שלא תיפול תקלה תחת ידינו.
ואיזה תקלה יכולה ליפול תחת ידינו? לפעמים, האמונה הזו שמה ששלי שלי גורם לנו להיכנס לעמדה פסיבית.
לפעמים אנשים אומרים לעצמם משפטים כמו – 'אם זה שלי אז זה יגיע אלי', 'אם זה שלי אני לא צריכה להתאמץ בשביל זה', ואלו מביאים לרפיון והימנעות שלא נכונים או מותאמים.
כי לפני מעשה,
אנחנו צריכים לפעול, וכדי לפעול אנחנו צריכים להרשות לעצמנו לרצות. להסכים לא לפחד לגלות את הרצון, ולהסכים לקחת צעדים כדי להופיע אותו בעולם.
ואחרי מעשה,
זה סיפור אחר לגמרי. אחרי שרצינו ואחרי שפעלנו, מגיע הזמן להרפות. מגיע הזמן לתת לריבונו של עולם, שמנהל את העולם, לכוון את הדברים בדיוק שרק לו יש. זה הזמן בשבילנו להתאמן בלקבל את מה שאנחנו מקבלים.
לא סתם אני כותבת עכשיו את הדברים האלו. לפני כמה ימים אמרה לי אמא –
'לא נראה לי שהבת שלי תלך למבחני כניסה לאולפנא שהיא רוצה'.
'תראי' היא אמרה לי – 'אנחנו לא מקושרים…'
ואכן, הזירה הזו של הקבלה היא לא פשוטה. גם לילדה מקסימה כמו הבת שלה, שגם יפה וגם חכמה. אבל בעיני זה כל כך חבל מראש לוותר, לא רק כאן, אלא בכלל בחיים. כל כך חבל לוותר על לרצות, או לוותר על לנסות.
ועדי להעיז לרצות ולפעול, צריך לבוא מוכנים. להבין איך לגשת לאתגר, ובעיקר גם לדעת, שלא נישבר גם אם לא נתקבל, וזו תהיה עוד תחנה במסע של החיים שלנו, בה נוכל לומר – 'מה ששלי שלי, ומה שלא שלי'.
אבל את המשפט הזו נכון לומר רק אחרי שננסה.
