היינו בשלבי התארגנות, כדי לצאת שוב דרומה, ולכל אחד מהם היה ביד מטאטא או מגב. ראיתי אותם ואמרתי להם בקריצה – 'אני עוד אכתוב על זה', כי ככה זה תמיד מתחיל, מאיזה רעיון שמהלך לי בתוך הראש, ומילים שמתחברים למשפטים.
היה ברגע הזה,
בו כולם כבר התקפלו, וכבר יצאו או עמדו לצאת, כשהם עמדו עם המגב והמטאטא, חיבור לאינספור חוויות וזמנים, בהם הם עמדו באותה התנוחה בדיוק עם מגב ומטאטא ביד.
אינספור מפגשים משפחתיים, שבסיומם הם לא הולכים לשום מקום – עד שהכל מאורגן פיקס.
שלא תחשבו שלא היו אחרים שעזרו. היו והיו, ובאמת שכולם מדהימים, אבל יש פה משהו מיוחד, שנשאר עד הסוף, ולא משאיר אותך לבד עם השאריות.
הייתי רוצה להגיד לעצמי שזה כי הם כבר סבא וסבתא ואין להם קטנטנים, אבל זה לא נכון, כי הם היו כאלה גם כשהיו להם קטנים.
הייתי רוצה להגיד שזה כי הם גרים 5 דקות משם, ולנו יש נסיעה חזרה ונגיע רק באמצע הלילה, אבל בלב שלי אני יודעת שזה קורה גם כשהם הרחק מהבית שלהם, גם בבית שלי, כשאני המארחת, גם אז הם לא משאירים אותי אף פעם עם הבלאגן, ותמיד דואגים לעזור עד הפרט האחרון.
אז במקום לתרץ,
ובמקום למצוא איזה הסבר,
אני רוצה לעמוד ולהתפעל,
לעמוד ולהצדיע.
להרים ליכולת הזו לשים לב,
לראייה הזו, ראייה שרואה את מה שצריך לעשות, ולא חולפת על פני המשימות.
לבחירה הזו לא רק להיות עם עין רואה, אלא בחירה לפעול באכפתיות, לקחת אחריות, ולהיות יסודיים, ליכולת הזאת לעשות את המשימה עד הסוף.
כאחת שתמיד משאירה משהו קטן עוד לעשות, שתקפל 8 גיגיות כביסה אבל תשאיר את האחרונה (כן, הבנתם נכון,זאת המעצבנת, עם הגרביים וכל מיני…) זה מרשים ומפעים, מעורר השראה ורצון ללמוד.
אז לשם שינוי,
אולי הפעם גם אני הרואה,
רואה אתכם ובוחרת לומר תודה.
תודה לא רק על הפעם, ולא רק על כל הפעמים שהיו לאורך כל השנים, אלא גם על הפעם הבאה, שגם בה, ברור לי שלא תשאירו אף אחד לבד במשימה.
הלוואי,
שבחג החנוכה, בחג של האור, בו יש ענין לראות, נטה מבט ונהיה גם אנו גם מהרואים וגם מהעושים.
