הרבנית אהובה ויעל היקרות,

כבר מזמן רציתי לכתוב לכן, אבל "מה שהלב חושק הזמן עושק..".

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה "המסע לכיבוד הורים" שידרג לי את החיים. 

אני חושבת שכבר ראיתי את כל הברכה ואז אני מגלה עוד קומה שזה בונה בי. 

אילו רק זכיתי להנות מקשר נפלא עם אמא שלי זיכרה לברכה מבעוד מועד לפני שחלתה ונפטרה – דיינו,

אילו רק זכיתי לקבל כוחות לסעוד את אימי בעת מחלתה תוך כדי הריון קשה ואחרי לידה – דיינו,

אילו רק זכיתי לחיזוק מן הקצה אל הקצה בקשר שלי עם אבי – דיינו,

אילו רק זה הכין אותי לאתגר של לסייע לאבי בעת אלמנותו – דיינו,

אילו רק זכיתי לקשר נפלא עם אשתו השנייה של אבי – דיינו…

בשנים האחרונות ה' הביא אל חיי אתגר נוסף, והאמינו לי – ללא ה"מסע" באמת שאין לי מושג איך הייתי צולחת אותו…

זכינו ולפני כ 8 שנים חמי וחמותי עברו לגור לידינו. 

זמן קצר לפני המעבר החלו להופיע אצל חמותי רמזים למחלת הדמנציה…

פעם חשבתי שדמנציה זו מחלת זִקנה שגורמת לשִכחה וזהו. בשנים האחרונות גיליתי ששִכחה זה רק אחד הסימפטומים של מחלה הרבה יותר נרחבת שיוצרת קשיים גדולים הרבה יותר.

במשך שנים חשבתי שאני עושה כמיטב יכולתי לעזור, אבל הרגשתי שזה לא מספיק. גם הייתה לי הרגשה שאני קצת פוחדת מחמותי. בגלל המחלה דברים מתפרשים אצל החולה בקלות כאיום, ובקלות הם יכולים להגיע לתוקפנות ואפילו לאלימות. אז למרות שזה מעולם לא קרה כלפיי, פחדתי שלא אעשה את הדבר הנכון או לא אומר את הדבר הנכון וזה יקרה. 

אני מתביישת להודות שפה ושם אפילו נפגעתי מההיערות שלה. שזה היה ממש הזוי. הרי ידעתי שזה נובע מהמחלה אז באיזה קטע אני נפגעת? 🙈

הערצתי את בעלי שטיפל בה בצורה כל כך רגועה ונעימה ותמיד הצליח להביא אותה לא רק לשיתוף פעולה למרות המורכבויות, אלא גם לרגיעה, צחוק וחיוכים.

עד אותו בוקר שבו היה אירוע קשה בין חמותי לעובדת הזרה שלה שבעִקבותיו חמותי החליקה על הרִצפה במקלחת והיה צורך לעזור להקים אותה.

בעלי התקשר אליי וביקש שאבוא. נשמתי עמוק ובאתי, ובחסדי ה' הצלחתי איכשהו לעזור. 

העובדת איימה שאם יקרה כזה מקרה שוב – היא עוזבת מיידית. החלטתי שלא יקום ולא יהיה! אין מצב שחמותי נשארת בלי עובדת. קיבלתי הדרכה מקצועית ומאז ועד שהמצב חִייב את הכנסתה לבית אבות, במשך כמעט חמישה חודשים, כמעט כל בוקר (ולפעמים גם בערב או לפנות בוקר) הגעתי לעזור לארגן אותה.

תבינו שעד אותו בוקר העזרה בטיפול הפיזי היתה טאבו בשבילי. מבחינתי זה היה מֵעבר ליכולות שלי. ואז גיליתי שאני מסוגלת, וזה קרה בזכות המוכנות שנבנתה בי להתמסר לקיום המצווה (כלומר בזכות המסע…). בזכות ההבנה שאם ה' גלגל אותי למציאות כזו וזה הצורך של חמותי, שאני חייבת לה את חיי בעלי, אז עליי להתייצב ולומר הנני! היא התמסרה אלינו עד מחלתה, עכשיו תורנו להתמסר אל הטיפול בה!

זכיתי וקיבלתי הדרכה מצוינת איך נכון להתמודד עם המחלה ממרפאה בעיסוק נפלאה שעבדה עם חמותי. הדהים אותי עד כמה ההדרכה מתכתבת עם מה שלמדנו ב"מסע".

ה-א"ב של ההדרכה זה לבוא עם 0 שיפוטיות ו – 0 אגו. 

גם אם החולה עושה או אומר את הדבר ההזוי ביותר בעיניי – לא שופטים את מה שהוא עושה / אומר. לא שואלים למה עשית? לא אומרים "ככה לא מדברים" ולא סותרים את דבריו. מגיבים מתוך העולם שלו. (גם אם החולה כבר מדבר לא ברור – מגיבים על מה שכן ברור מתוך מה שהוא אומר כדי ליצור תחושה של שיחה שהוא מוביל). ואני מוסיפה מתוך מה שלמדנו ב"מסע" – מלמטה. לעיתים אפילו מיקמתי את עצמי פיזית מלמטה כדי להרגיש את זה יותר, ואפילו הרגשתי שזה מיטיב עוד יותר את האינטראקציה. (גם זה הומלץ בהדרכה, כי אם עומדים מעל זה מאיים. אני זכיתי להבין מכם שזה לא רק אקט פיזי אלא גם עמדת נפש).

בהתחלה היה לי קשה והרגשתי מרמור. כבר הייתי עמוסה עד מעל הראש, וגם הקימה היומיומית המוקדמת היתה לי קשה, והצורך להתאים מחדש את יום העבודה שלי סיבך אותי, והצורך לעזור גם בשבת וכו'…

 בנוסף, לקח לי הרבה זמן לשחרר את הפחד. 

דיברתי על זה עם הרבנית אהובה והיא עזרה לי להבין שאני עדיין פועלת עם אגו. אני עסוקה באם *אני* אצליח לגייס שיתוף פעולה או לא. היא עזרה לי לשחרר את המקום הזה ולעשות רק מה שחמותי רוצה. בהתחלה זה היה נשמע לי הזוי כי היו דברים שהיא לא רצתה לעשות שהיו הכרחיים. אבל לאט לאט הבנתי שלעורר את הרצון שלה זו הדרך הטובה ביותר. גם זה התכתב עם ההדרכה שקיבלתי – לא לבוא עם אג'נדות. ליצור קשר טוב ודרך ההבנה והפעולות של חמותי, ודרך דברים שהיא אוהבת – נוצר שיתוף פעולה.

לקח זמן אבל כשלמדתי להתמקם במקום הנכון, מלמטה – הכל נעשה יותר קל.

עוד דבר שיצר אצלי מרמור היה שיש לי את החיים שלי. אני לא יכולה להפוך לעובדת זרה פתאום. יש לי עשרה ילדים ועוד שני נכדים ב"ה, ואני עובדת, ובשלבי הקמה של עסק ומעבירה שיעור שבועי – איך אשלב את זה? 

ואז חשבתי על זה שכשנולדה לי בת עם נזק מוחי – הייתי כל כולי בשבילה. אשפוז ארוך, טיפולים קונבנציונליים ומשלימים ופרא-רפואיים, ותרגילים בבית ומעקבים ועוד ועוד… הפסקתי לעבוד והייתי כל כולי בשבילה. לא עלה על דעתי לחשוב שיש לי את החיים שלי ואיך אצליח לשלב את זה…

אז למה כשמדובר בילד חולה זה מובן מאליו, וכשמדובר בהורים חולים זה לא ברור ומובן מאליו?

דווקא בהורים זה אמור להיות יותר ברור, הרי הם השקיעו בנו את כל כולם, אז קצת הכרת הטוב…

הרגשתי שאני נמצאת במין "בית ספר לעבודה על האגו" –

הדריכו אותי שאם חמותי כועסת עלי מכל סיבה שהיא, גם אם זו סיבה לגמרי לא הגיונית, עליי לזהות את הכעס בשלבים הראשוניים, ולנהוג לפי השלבים הבאים כדי שהיא לא תגיע לתגובה אלימה (בשפה המקצועית קוראים לזה דיסאסקלציה): 

– קודם כל לנשום עמוק ולהירגע.

– להתנצל מייד, ברצינות ומכל הלב.

– לשקף שהיא לא אהבה את מה שעשיתי 

– ולהבטיח שבפעם הבאה אשתדל יותר או אעשה את זה אחרת. 

הדהים עד כמה שזה שם אותי במקומי, מלמטה, מתחתיה, ואותה – במקומה המכובד מעליי, גם במצבה הקשה. והדהים אותי עד כמה זה הרגיע את חמותי כל פעם מחדש. עזרתי לה

בטיפול פיזי שהיא מאוד לא אהבה ולא קרה פעם אחת שהיא נעשתה תוקפנית כלפיי!

כל צורת החשיבה הזו נבנתה אצלי בזכות ה"מסע לכיבוד הורים".

אילולי ה"מסע" לא הייתי חושבת אפילו לנסות להיכנס לזה באותו בוקר קשה לפני כמה חודשים. רוצה לשתף בהתמודדות שהיתה לי בפסח. 

עד שאימי ז"ל חלתה, אבא שלי התעקש תמיד לחגוג את פסח בבית. זה היה ממש חשוב לו. כשאימי חלתה ואחר כך נפטרה, לא היתה לו ברירה אלא לנדוד… אבל הוא לא התייאש מהחלום לעשות שוב את הסדר בביתו…

ב"ה הוא התחתן בשנית לפני כמעט שנתיים. 

לפני מספר חודשים קיבלתי טלפון בו הוא הזמין אותנו לחגוג איתם את חג ראשון של פסח אצלם, ובכך להגשים את חלומו. באותה שיחה הוא גם הבהיר שהם יזדקקו לעזרה. עניתי שנחשוב ונחזיר תשובה.

לא ידעתי מה לענות. זה בעצם אומר גם להכשיר שני בתים לפסח, גם לבשל, גם לארוז, גם ליסוע… 😖

אבל איך אוכל לאכזב את אבא שלי… ??

ואז קלטתי מה כוונתה של הרבנית אהובה באמירה "להיות מוכנה לצאת קטנה מול ההורים", והחלטתי שכאן ההזדמנות ליישם את זה. 

חזרתי לאבי ואמרתי לו שאני לא מסוגלת… במיוחד השנה ששתי הגדולות שלי (שעדיין בבית) לא יהיו בבית עד יום לפני פסח… 

אבא שלי התאכזב אבל קיבל. כעבור כמה דקות הוא חזר אלי ואמר שהם יסתדרו. הם יביאו עזרה בניקיון ואישתו אמרה שהיא תבשל. לאחר עוד התלבטות הודענו שנבוא.

בינתיים אבא שלי נפל, ואיבד את יכולתו לנהוג. אך הוא התעקש לא לבטל… אז עזרנו להם במשך שעות בקניות לחג. וגם הגעתי קצת לעזור בניקיון.

בשבוע שלפני פסח אישתו של אבי התחננה שאשלח עזרה. שלחתי שניים מהילדים הקטנים יותר, ובערב פסח גם את הבן הגדול. איכשהו הצלחתי להכשיר את המטבח שלי ביום רביעי, כך שהצלחתי גם לעזור קצת בבישולים. אך אישתו של אבי אמרה שהיא תסתדר עם השאר, אך ביקשה שאגיע מוקדם לעזור…

איכשהו הצלחנו להגיע ב 14:10 בערב חג. 

אני נכנסת לביתם — וחשכו עיניי…

הבית הפוך. מה שהיה מוכן היה רק 2 מרקים וסיר גדול של תפוחי אדמה. הייתי המומה ולא ידעתי מה לעשות…

בהתחלה הרגשתי שאני מתחילה לשפוט. לא היה לי מושג מה לעשות, והכעס התחיל להתעצם אצלי. הרי מלכתחילה אמרנו להם שלא נוכל לעזור. ושעדיף שיבואו אלינו וכו'… היא אפילו לא היתה פנויה לתת לי מצרכים כדי שאני אוכל להתחיל לבשל…

בשלב מסוים התעשתתי. הזכרתי לעצמי את מה שלמדנו, שהתפקיד שלי לא להיות שופטת אלא ילדה, מלמטה, ויהי מה!

תפסתי את עצמי, נשמתי עמוק, וממש הכרחתי את עצמי לרדת מכס השופטים… 

נדהמתי איך פתאום נעשיתי עניינית. פניתי אל אשתו של אבי וביקשתי ממנה 5 מצרכים. חשבתי שאם אהיה ממוקדת, זה יקל עליה, ואכן כך היה. התחלתי לבשל, והלא יאומן קרה: עבדתי כמו מכונה, בלי לחשוב, בלי לשפוט, הייתי עניינית לגמרי, והתקדמתי מתבשיל לתבשיל ביעילות וברוגע (יחסי). בדרך כלל אני מאוד מוסחת, ומאוד קשה לי לעבוד באופן ממוקד ולהתקדם מהר. לכן זה היה עוד יותר מדהים שהצלחתי לפעול בצורה כל כך מהירה, מטוקטקת ויעילה. ממש הרגשתי איך להפסיק לשפוט – שׂם אותי במקום ענייני, במקום שמסוגל לפעול. והלא יאומן קרה – הגענו בכוחות משותפים לשבת וחג, והכל היה מוכן!! כל חמש הסעודות לשבת ולחג, כולל סימנים לקערת הסדר ועוגות. ממש הרגשתי איך לשים את עצמי במקום הנכון, מלמטה, פשוט פתר את כל הבעיות! ואפילו הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לתקתק – דבר שבכלל לא מובן מאליו בחיי היומיום.

הרגשתי שבזכות ההתעמקות במצוות כיבוד הורים, ההתמודדות הזו ממש הוציאה ממני את המיטב! "למען ייטב לך ולכל הסובבים".

המהפך היה פשוט מדהים: משיפוטיות שהובילה לחוסר אונים וייאוש, כשהייתי עסוקה בכמה הם לא בסדר –לפעילות עניינית, יעילות, פתרון הבעיה ברוגע ושמחה. מה שבסופו של דבר הביא לכך שזכיתי להגשים חלום רב שנים לאבא שלי.

🥲

היה לי המון רצוא ושוב במשך החג ויש לי המון עבודה… ממש הרגשתי חזק במהלך החג הזה עד כמה זה מסע שכל הזמן נמצאים בו, ואיזו חכמה יש בלקרא לסדנא הזו מסע.

תודה לך הרבנית אהובה, תודה לך יעל, על כך שבזכותכן זכיתי להיות אחת הנוסעות במסע הזה!

שנזכה כל אחד מאיתנו להתקדם עוד ועוד במסע הזה, שבע"ה יוביל אותנו למצוות כיבוד ההורים הנכספת, ויקדם אותנו אל הגאולה השלמה! 💓

ההדרכה המקצועית היתה מצוינת, אבל בלי עמדת הנפש שנבנתה אצלי ב"מסע", ובלי ההבנה איזו זכות נפלה בחלקי שגם את זה קיבלתי ב"מסע" – או שלא הייתה בי בכלל מוכנות לעשות את זה או שלא הייתי מצליחה להגיע לקשר הטוב שיש לי כיום עם חמותי ולהבנה איך להצליח לעזור לה.

אין בפי מילים להודות! ❤️

רוצה לשתף בהתמודדות שהיתה לי בפסח.
עד שאימי ז"ל חלתה, אבא שלי התעקש תמיד לחגוג את פסח בבית. זה היה ממש חשוב לו. כשאימי חלתה ואחר כך נפטרה, לא היתה לו ברירה אלא לנדוד… אבל הוא לא התייאש מהחלום לעשות שוב את הסדר בביתו…
ב"ה הוא התחתן בשנית לפני כמעט שנתיים.
לפני מספר חודשים קיבלתי טלפון בו הוא הזמין אותנו לחגוג איתם את חג ראשון של פסח אצלם, ובכך להגשים את חלומו. באותה שיחה הוא גם הבהיר שהם יזדקקו לעזרה. עניתי שנחשוב ונחזיר תשובה.
לא ידעתי מה לענות. זה בעצם אומר גם להכשיר שני בתים לפסח, גם לבשל, גם לארוז, גם ליסוע… 😖
אבל איך אוכל לאכזב את אבא שלי… ??
ואז קלטתי מה כוונתה של הרבנית אהובה באמירה "להיות מוכנה לצאת קטנה מול ההורים", והחלטתי שכאן ההזדמנות ליישם את זה.
חזרתי לאבי ואמרתי לו שאני לא מסוגלת… במיוחד השנה ששתי הגדולות שלי (שעדיין בבית) לא יהיו בבית עד יום לפני פסח…
אבא שלי התאכזב אבל קיבל. כעבור כמה דקות הוא חזר אלי ואמר שהם יסתדרו. הם יביאו עזרה בניקיון ואישתו אמרה שהיא תבשל. לאחר עוד התלבטות הודענו שנבוא.
בינתיים אבא שלי נפל, ואיבד את יכולתו לנהוג. אך הוא התעקש לא לבטל… אז עזרנו להם במשך שעות בקניות לחג. וגם הגעתי קצת לעזור בניקיון.
בשבוע שלפני פסח אישתו של אבי התחננה שאשלח עזרה. שלחתי שניים מהילדים הקטנים יותר, ובערב פסח גם את הבן הגדול. איכשהו הצלחתי להכשיר את המטבח שלי ביום רביעי, כך שהצלחתי גם לעזור קצת בבישולים. אך אישתו של אבי אמרה שהיא תסתדר עם השאר, אך ביקשה שאגיע מוקדם לעזור…

איכשהו הצלחנו להגיע ב 14:10 בערב חג.
אני נכנסת לביתם — וחשכו עיניי…
הבית הפוך. מה שהיה מוכן היה רק 2 מרקים וסיר גדול של תפוחי אדמה. הייתי המומה ולא ידעתי מה לעשות…
בהתחלה הרגשתי שאני מתחילה לשפוט. לא היה לי מושג מה לעשות, והכעס התחיל להתעצם אצלי. הרי מלכתחילה אמרנו להם שלא נוכל לעזור. ושעדיף שיבואו אלינו וכו'… היא אפילו לא היתה פנויה לתת לי מצרכים כדי שאני אוכל להתחיל לבשל…
בשלב מסוים התעשתתי. הזכרתי לעצמי את מה שלמדנו, שהתפקיד שלי לא להיות שופטת אלא ילדה, מלמטה, ויהי מה!
תפסתי את עצמי, נשמתי עמוק, וממש הכרחתי את עצמי לרדת מכס השופטים… 
נדהמתי איך פתאום נעשיתי עניינית. פניתי אל אשתו של אבי וביקשתי ממנה 5 מצרכים. חשבתי שאם אהיה ממוקדת, זה יקל עליה, ואכן כך היה. התחלתי לבשל, והלא יאומן קרה: עבדתי כמו מכונה, בלי לחשוב, בלי לשפוט, הייתי עניינית לגמרי, והתקדמתי מתבשיל לתבשיל ביעילות וברוגע (יחסי). בדרך כלל אני מאוד מוסחת, ומאוד קשה לי לעבוד באופן ממוקד ולהתקדם מהר. לכן זה היה עוד יותר מדהים שהצלחתי לפעול בצורה כל כך מהירה, מטוקטקת ויעילה. ממש הרגשתי איך להפסיק לשפוט – שׂם אותי במקום ענייני, במקום שמסוגל לפעול. והלא יאומן קרה – הגענו בכוחות משותפים לשבת וחג, והכל היה מוכן!! כל חמש הסעודות לשבת ולחג, כולל סימנים לקערת הסדר ועוגות. ממש הרגשתי איך לשים את עצמי במקום הנכון, מלמטה, פשוט פתר את כל הבעיות! ואפילו הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לתקתק – דבר שבכלל לא מובן מאליו בחיי היומיום.
הרגשתי שבזכות ההתעמקות במצוות כיבוד הורים, ההתמודדות הזו ממש הוציאה ממני את המיטב! "למען ייטב לך ולכל הסובבים".
המהפך היה פשוט מדהים: משיפוטיות שהובילה לחוסר אונים וייאוש, כשהייתי עסוקה בכמה הם לא בסדר –לפעילות עניינית, יעילות, פתרון הבעיה ברוגע ושמחה. מה שבסופו של דבר הביא לכך שזכיתי להגשים חלום רב שנים לאבא שלי.
🥲

היה לי המון רצוא ושוב במשך החג ויש לי המון עבודה… ממש הרגשתי חזק במהלך החג הזה עד כמה זה מסע שכל הזמן נמצאים בו, ואיזו חכמה יש בלקרא לסדנא הזו מסע.

תודה לך הרבנית אהובה, תודה לך יעל, על כך שבזכותכן זכיתי להיות אחת הנוסעות במסע הזה!
שנזכה כל אחד מאיתנו להתקדם עוד ועוד במסע הזה, שבע"ה יוביל אותנו למצוות כיבוד ההורים הנכספת, ויקדם אותנו אל הגאולה השלמה! 💓

וואו, המסע היה מאוד משמעותי עבורי.

התחלתי אותו שנה שעברה ובהתחלה הוא העלה בי המון התנגדות ורצון לגדול- בו זמנית.

בכיתי את הפער בין מה שאני רוצה להיות ואיך שאני רוצה לכבד הורים לבין איך שבמציאות אני מגיבה כשדברים לא מסדרים לי או שאני לא מבינה אותם.
לאחר שלושה שיעורים לא הצלתי להתמיד. אני חייבת לציין שאפילו רק בזכות שלושת השיעורים שלמדתי,

הרצון שלי להתקדם במצוות כיבוד הורים היה לי ברור יותר והרגשתי הקלה מסויימת. חזרתי למסע שוב והייתי יותר בשלה לקבל ולהבין לעומק דברים….

המסר המרכזי שלי מהמסע הוא לבחון תמיד את העמדה הנפשית מול ההורים שלי. האם אני באה בענווה, מלמטה למעלה ?האם בעיני הם חשובים ונכבדי ארץ? האם אני מתייחסת אליהם כמקור חיי? האם הייתי רוצה שילדיי יכבדו אותי כך? האם אני יודעת את ההלכות בכלל?

המסע שינה לי גם את זווית ההסתכלות על ההורים של התלמידות. לעיתים אנו כמורים מרגישים שאנו יודעים יותר כיצד נכון להתנהל מול התלמידה או שהתלמידה משתפת אותנו בחייה ולא את הוריה. המסע חידד לי שהוריה מדוייקים לה. אין פאשלות.. כשאני כמורה נותנת כבוד להורה, אז התלמיד ירגיש באנרגיה זו ויקבל את המסר שהוריו חשובים ונכבדי ארץ ויוכל להתחיל את המסע שלו בכיבודם. מה גם שיש קודים תרבותיים ומנטלים תוך משפחתיים והורה יודע או אפילו בתת מודע שלו מדוע הוא בוחר להניע את הילד כך או כך. אני רוצה לתת כבוד יותר להחלטות ההורים.

תודה רבה על מסע משמעותי. באמת מרגש אותי איזה תורת חיים יפה ונשית צומחת מהחיבור של הרבניות יעל רט ואהובה צוקרמן.
שנזכה לעובדו יתברך באמת מתוך שמחה.

אחד הדברים המשמעותיים שלקחתי מהמסע זה נקודת המבט על ההורים שלי וההבנה שלא משנה אלו חוויות עברתי הם ההורים המדויקים עבורי, וכל מה שעברתי איתם זה לטובתי ולטובת מימוש היעוד שלי, ושאני יכולה לשנות את עמדת הנפש שלי מולם.

בתור מתבגרת ואף כאישה נשואה היו לי רגשות לא פשוטים מול אימא, גם התביישתי בה וגם הייתי בעמדה לא אחת שאני יודעת יותר טוב ממנה ומעירה לה. 

לצערי הרב עברתי את המסע הזה אחרי שאימא ז"ל נפטרה, אבל השינוי הוא משמעותי מאוד גם אחרי. 

קודם כל ההבנה שלא משנה מה ומי הם הורי הם מדויקים עבורי, וגם בהתנהגויות שלהם אני באה ללמוד על עצמי דברים, ושאני עסוקה בעסק של עצמי ולא שופטת אותם על הבחירות שלהם ועל ההתנהגויות שלהם.

ההבנה הזו גרמה לי לצאת למסע של חיבור מחודש לאימא ולנסות לשנות בתוכי את הזיכרונות שיש לי מולה ולחפש זיכרונות טובים ממנה, ולחפש אילו דברים טובים היו בה ואילו דברים טובים יש בי בזכותה.

החיבור המחודש הזה מאפשר לי להיות בעמדת נפש שלווה יותר ולא בהתנגדות למציאות חיי, אני שלווה ושלמה ויודעת שהכול מדויק והכל לטובתי אז לא מתנגדת למציאות שחייתי בה ומחפשת מה בה היטיב עימי. 

החיבור החדש הזה לאימא מאפשר לי לראות אותה באור אחר ולהעריך אותה במה שהיא כן הייתה ולא להיות בעמדת נפש שופטת.

אתחיל מהסוף – המסע הזה שינה בי משהו יסודי. השינוי הוא איטי ומחלחל, אבל תפיסות חדשות נכנסו, מעוגנות במקורות שלנו. כל דוגמא שהובאה העמיקה את הלימוד וההפנמה. 

רוצה לציין גם שיחסית ללמידה מרחוק, השיטה "פוצחה" ואכן הרגשתי שאני בתוך תהליך עומק אמיתי. השילוב של המשימות ו"איך יצאתי מהמפגש" הוסיף מאד לתהליך.

אני חושבת שמה שקרה לי במסע הזה, הוא שקיבלתי באופן ספציפי הרבה מאד תובנות, כלים והשגות לגבי כיבוד הורים, אבל בעצם למדנו הרבה מעבר לזה. גישה שלמה של "מטרתי ולא נסיבתי", של כמה כיבוד ההורים הוא קיומי, של איך להסתכל נכון על הדברים. 

אפשר לומר שנפקחו לי העיניים. אני רואה שהרבה מאד סיטואציות ואמירות מקבלות אצלי פרשנות חדשה. פתאום אני שומעת מנגינות שלא שמעתי קודם. מזהה את ה"למטה" וה"למעלה", בראש ובראשונה אצלי. ובאופן טבעי גם בסביבתי…

אסיים בתודה. תודה רבה על הזדמנות אמיתית לשינוי. למסע. לדרך. תודה על עטיפה מדויקת ונכונה למסע הזה – הקבוצה בווטסאפ – שלא כתבתי בה פעם אחת ועדין ליוותה אותי בשיתופים של החברים בה שהדהדו את הדברים לאורך השבוע. השאלונים בגוגל פורמס והחידוש עבורי שאני מקבלת אותם חזרה. השקעתי מחשבה רבה במילוי השאלונים. לעתים רציתי לברוח מלמלא אותם. לרוב לא וויתרתי לעצמי. היו פעמים בודדות שכן. תודה על ההקלטות בהן נעזרתי במפגש הבודד שלא הייתי בו. תודה על התוכן והמהות. 

תודה אהובה ויעל היקרות.

אני לוקחת איתי מהקורס נקודת מבט חדשה על מקומם וחשיבותם העצומה של ההורים בחיים שלי ובחיים של כל אדם.
ההורים הם שותפים של הקב"ה והם מקור השפע שלי בעולם.

אם עד היום יכולתי להרגיש שאני מצליחה וטובה 'למרות' ההורים שלי, והקשר איתם יכול להרוס את כל מה שבניתי, לאט לאט אני משנה את נקודת המבט ורואה איך הם בנו והצמיחו אותי, וגם איתגרו אותי – ובזכות זה גדלתי והתקדמתי.
רואה איך אני פחות מתנגדת לקשר איתם, רוצה ויוזמת את הקשר ומרגישה שהוא יכול לתרום לי ולהצמיח אותי.
בהקשר הזוגי אני רואה איך ההרגשה שאני באה מבית טוב ושווה יוצרת אצלי יציבות שמשפיעה לטובה על הקשר הזוגי.
כמו שכתבתי בחלק הקודם – התפיסות האלו משפיעות על עבודתי כמורה וכמחנכת.
בזכות ההשתלמות אני הרבה יותר בקשר עם הורים ועובדת איתם יד ביד לטובת הילדה. אני מגלה שהרעיונות והפתרונות נמצאים אצל ההורים ורואה הרבה ברכה משיתוף הפעולה.
קושי עם תלמידה שבעבר יכולתי להתלבט ולתהות לגביו הרבה זמן, נפתר הרבה פעמים בישחת טלפון אחת לאמא או אבא של התלמידה – שמכירים אותה ויודעים מה נכון עבורה.
אני גם רואה שליחות בהעברת התפיסה הזו לתלמידות – לחבר אותן למקור חייהן, שהם ירגישו את החשיבות של הקשר עם ההורים. זה יכול לקרות הן על ידי מערכי שיעור והן על ידי השיח השוטף והיומיומי – מה אמא שלך חושבת? אולי תתייעצי עם אמא, היא תדע הכי טוב וכד'.
הכנסתי את השיח הזה לכיתה עם התלמידות ואני רואה שיש לכך השפעה לאט לאט ב"ה.