לפני כמה זמן ישבה אצלי משהי בקליניקה. היא היתה כל כך עייפה ועמוסה, ואמרה שהיא לא ישנה. כשהיא תיארה לי כמה היא ישנה ביממה הבנתי

פעם, לפני הרבה שנים שכחתי את הקוד הסודי שלי לאשראי. לקח לי הרבה זמן להשקיע את המאמץ כדי לשחזר אותו כי איכשהוא הסתדרתי. אז לפני

רָצִיתִי לְהַבְרִיק אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, שֶׁהַכֹּל יַעֲמֹד פֶּלֶס בָּאֲרוֹנוֹת. רָצִיתִי לְשַׁחְרֵר מֵהַבַּיִת אֶת הַמְּיֻתָּר, וּלְהַגִּיעַ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר. רָצִיתִי, וַאֲנִי עָדִין רוֹצָה, אֲבָל פֶּסַח בְּשָׁבוּעַ

הכל התחיל כשהגננות הודיעו שעושים בגן מסיבת פיג'מות וארוחת בוקר לילדים, ושלחו סקר בוואואפ וביקשו שנתנדב להביא דברים וסימנתי שאביא עגבניות. זה היה לי ממש

'אֵיפֹה אֲנִי?' לִפְעָמִים אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי. תְּחוּשָׁה שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, וְהַמַּצָּב פָּשׁוּט אָבוּד. מְחַפֶּשֶׂת מִתַּחַת לַמִּטָּה, וְעַל גַּבֵּי הַשִּׁדָּה, בְּתוֹךְ הָאָרוֹן, וְגַם בַּסָּלוֹן. אֵיכְשֶׁהוּא, אֵיפֹה שֶׁאֲנִי

"אז אנחנו בעצם עוברים פה תהליך זוגי, וגם אישי בו זמנית." אמר לי אחד האנשים בקליניקה השבוע, והמשיך- "תקשיבי, זה ממש מודל מענין, ואני רואה

יום ירושלים, 36 שנה ליום העלייה שלנו לארץ. אז לכבוד ל"ו שנים שלנו פה בארץ ישראל הקדושה, ביום הזה שאני מודה על הזכות לגדול ולחיות

יש איזה אשליה, בחינוך ילדים, (אבל ממש לא רק), שיש לנו שליטה על הילדים. הכי קל לראות את זה במפגש עם הורים צעירים. אני כל

'אני ממש מסודרת. אבל ממש. סדר זה סופר חשוב לי, ויש לי שיטות ארגון, וקופסאות לאחסון, ולכל דבר יש מקום'. 'ובפועל – הבית שלי בבלאגן