כילדה, כל פעם שלמדנו על עצת יתרו, יתרו היה במרכז. יתרו עם החכמה וההבנה שלו. יתרו שיודע 'לקרוא מפה' ולא רק לזהות את הבעיה אלא

שְׁנֵי עֵצִים, אוֹתוֹ הַזַּן, נִקְנוּ בְּאוֹתָהּ מַשְׁתֵּלָה, נִשְׁתְּלוּ בְּהֶפְרֵשׁ שֶׁל שָׁעָה קַלָּה. שְׁנֵי עֵצִים, אוֹתָהּ גִּנָּה, אוֹתָהּ ירוחם, אוֹתָהּ מַעֲרֶכֶת הַשְׁקָיָה. אַחַת עֲרוּמָה, אֵין סִימָן

אבא שלה החליט להתגרש, לא כי היא הוא לא אהב את אמא, אלא כי אמר 'שאי אפשר להביא ילדים לעולם כה אכזר'. כאיש ציבור, ראו

השבת אנחנו נפרדים מספר בראשית, שהוא ללא ספק – בעיניים הסובקטיביות שלי – הספר היפה ביותר בתנ'ך. לפני כמה זמן, תפס אותי משהו פשוט כל

לא תודה, אני מסתדרת, באמת, לא צריכה. יכולה לבד, העסק בשליטה, אין צורך, תודה על ההצעה. מכירה את הלא צריכה? איך בהנף של יד, מנפנפת

צעירה, ואמיצה, מבית המלוכה, צועדת לה במסע. בנחישות ובהתמדה, לא חששה ולא נמנעה. השכילה לוותר על כבוד ויוקרה, ומהמיותר העברה נפרדה. צעד ועוד צעד לקחה,

לרגע שימי בצד, את עוגת הגבינה, וקליעת החלה. את ערימות הכביסה, והשמרטוט לשטיפה. תתקשטי, תתרגשי, תזקפי קומה, והיי בטוחה, אנחנו לקראת ההצהרה, הולכות לומר –

תחשבו רגע על רבי עקיבא. אדם שרק בגיל ארבעים התחיל ללמוד קרוא וכתוב, ובמסירות עצומה בנה את עצמו. אדם שהלך ללמוד 12 שנה וחזר הביתה

רוצה לסכם – את הימים שעברו, לספר על הרבה תפוחי אדמה, שנקנו, קולפו ונאכלו. רוצה מילים פשוטות, מילים שמספרות, כאלה שעסוקות בשטויות. אבל הלב שלי

עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה היתה, מול מה שקיבלה.