הרבה אני שומעת בימים האחרונים את השיר: 'אם החרש תחרישי בעת הזאת', והרבה אני חושבת על אסתר המלכה בבית אחשוורוש ועל השתיקה שלה. ולא רק

שְׁנֵי עֵצִים, אוֹתוֹ הַזַּן, נִקְנוּ בְּאוֹתָהּ מַשְׁתֵּלָה, נִשְׁתְּלוּ בְּהֶפְרֵשׁ שֶׁל שָׁעָה קַלָּה. שְׁנֵי עֵצִים, אוֹתָהּ גִּנָּה, אוֹתָהּ ירוחם, אוֹתָהּ מַעֲרֶכֶת הַשְׁקָיָה. אַחַת עֲרוּמָה, אֵין סִימָן

'אֵיפֹה אֲנִי?' לִפְעָמִים אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי. תְּחוּשָׁה שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, וְהַמַּצָּב פָּשׁוּט אָבוּד. מְחַפֶּשֶׂת מִתַּחַת לַמִּטָּה, וְעַל גַּבֵּי הַשִּׁדָּה, בְּתוֹךְ הָאָרוֹן, וְגַם בַּסָּלוֹן. אֵיכְשֶׁהוּא, אֵיפֹה שֶׁאֲנִי

אבא שלה החליט להתגרש, לא כי היא הוא לא אהב את אמא, אלא כי אמר 'שאי אפשר להביא ילדים לעולם כה אכזר'. כאיש ציבור, ראו

זה היה לפני הרבה שנים, כשכולם עוד היו אצלנו קטנטנים. אהובה המורה שלי סיפרה, שהבת שלה אמרה: אמא איך את מלמדת על גיל ההתבגרות, עוד

מלחמה, צו שמונה, והוא ברצף והמון בצבא. את רק מחכה שהוא יצא, הוא רק מחכה להגיע לבית. ואז, סוף סוף הוא מגיע, ואתם כל כך

עוד רגע נחתום שבועיים, במציאות החדשה, ההזויה והמורכבת בה אנחנו נמצאים. עוד רגע שבועיים, בה הלסת נשמטת, בהתפעלות והתרגשות, כל פעם מחדש, מטוב הלב והעזרה

יש שבר. יש שבר גדול ונורא, והטלטלה גדולה. זה מסעיר ונורא, ואין מילים לגמד את הכאב, (וגם אם היו לא היתי רוצה שנשתמש בהם). אחת

לכי להתקלח, (שימי לידך חלוק מגבת), תסתרקי, תתלבשי יפה, שימי גם עגילים ושרשרת. אני יודעת, זה מרגיש לא קשור. בעלך מגויס, הבן שלך טייס, יש

"אז אנחנו בעצם עוברים פה תהליך זוגי, וגם אישי בו זמנית." אמר לי אחד האנשים בקליניקה השבוע, והמשיך- "תקשיבי, זה ממש מודל מענין, ואני רואה