זה תמיד מעבר מורכב ולא פשוט מיום הזיכרון ליום העצמאות, ועוד יותר בשנה שכזאת, בעיצומה של מלחמה, עם אחים בשבי וכל כך הרבה משפחות שכולות,

סבתא שלי היתה – עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה

אפשר לומר שזה חוב מלפני החג, אבל זה לא באמת נכון, כי מה שאני הולכת לספר בעיני קשור לכל יום. מעשה שהיה כך היה, שהיה

זה מענין שדווקא באותו שבוע, בהפרש של יומיים ניהלתי שלוש שיחות כל כך שונות על אותו נושא בדיוק. הוא סיפר שמה שמרגיע אותו, עושה לו

רציתי שהכל יעמוד במקום, גם בארון, וגם בסלון, וכמובן שיהיה פיקס בניקיון. רציתי שהכל יהיה מסודר, גם במחשבות, וגם בתחושות, ממש בכל הרגשות. רציתי שתהיה

לרגע שימי בצד, את עוגת הגבינה, וקליעת החלה. את ערימות הכביסה, והשמרטוט לשטיפה. תתקשטי, תתרגשי, תזקפי קומה, והיי בטוחה, אנחנו לקראת ההצהרה, הולכות לומר –

לפעמים, כל מה שצריך, זה לפספס מדרגה, כדי לעשות עצירה. לפעמים כל מה שצריך, זו נפילה קלה, כדי לתת לדמעה, את אפשרות ליציאה. לפעמים, מרוב

קרה לי השבוע נס. אין לי דרך אחרת להסביר את הענין, והנס הוא שיש לי (שלא מוכנה אפילו להוציא את ארגז התחפשות מהמחסן לפני ראש

  מי היתי אילו – היתי מניחה בצד את כל החשבונות, ומרשה היתי לעצמי פשוט להיות. אילו – לא חששתי מטעויות, והיתי מורידה מעצמי דרישות.