ראיתי כמה היא התביישה באמא שלה, וכאב לי כל כך בלב…
הסיפור הזה קרה לי לפני הרבה שנים בגלגול אחר שלי, כשהייתי מורה, לפני שצללתי עמוק לתוך מה שאני עושה היום. יום אחד, תלמידה נתנה לי
הסיפור הזה קרה לי לפני הרבה שנים בגלגול אחר שלי, כשהייתי מורה, לפני שצללתי עמוק לתוך מה שאני עושה היום. יום אחד, תלמידה נתנה לי
כשהיא היתה ילדה, היא הכירה רק את המציאות שלה. היו דברים שאהבה, היו דברים מעצבנים שלא אהבה, אבל מה שהיה היה, ובפשטות היה נראה לה
יש איזה אשליה, בחינוך ילדים, (אבל ממש לא רק), שיש לנו שליטה על הילדים. הכי קל לראות את זה במפגש עם הורים צעירים. אני כל
'אני ממש מסודרת. אבל ממש. סדר זה סופר חשוב לי, ויש לי שיטות ארגון, וקופסאות לאחסון, ולכל דבר יש מקום'. 'ובפועל – הבית שלי בבלאגן
זה אף פעם לא זמן מוצלח לדבר על המוות, אבל אין יותר מתאים מיום הזיכרון לעסוק בנושא הזה. משתפת במכתב לבנות השרות בירוחם, אחרי הפיגוע
אולי כבר תלך, ופשוט תסתלק? אולי כבר תבין – שאותך אנחנו לא אוהבים, ואותך פשוט לא רוצים. כי המוות הזה, ערמומי וממזרי, ומופיע ללא התראה,
לכל אחד יש איזה מצרים, בו הוא שרוי. לכל אחד יש מקום בו הוא מרגיש עמוק עמוק, בתוך בוץ טובעני, כזה שדורש ותובעני. לכל אחד
רוצה לסכם – את הימים שעברו, לספר על הרבה תפוחי אדמה, שנקנו, קולפו ונאכלו. רוצה מילים פשוטות, מילים שמספרות, כאלה שעסוקות בשטויות. אבל הלב שלי
עדינה, אצילית, בשלנית מעולה, וניצולת שואה. בתנועות עדינות, וחרוצות, עשתה את מלאכתה, שעה אחרי שעה. ממעט יצרה שפע, בלי להתלונן, בהכנעה היתה, מול מה שקיבלה.
הגיע הזמן, כך לפחות חשבתי, שהם כבר סוף סוף יפגשו. הגיע הזמן, שהם – זה את זה יכירו. הם גרים באותו המקום, חולפים אחד על