איכשהוא אני כותבת הרבה על צמחים, ואולי בטעות תחשבו שיש לי איזה כישרון בנושא, אז למען הסר כל ספק, יש לי היסטוריה ארוכה של חיסול עציצים. איכשהוא לא משנה כמה הם יפים בהתחלה, הם בדרכ' אצלי לא שורדים.
ככה קרה, שלפני כמה שנים, החלטתי שאני גומרת עם הסיפור הזה, וקניתי המון עציצים מלאכותיים מאיקאה. הם יפים ונשארים ירוקים גם כשמזניחים אותם. מקסימום טיפול שהם דורשים הוא לשטוף מעליהם את האבק.
אבל אז,
יום אחד נכנסתי לחברה, וראיתי צמחים אמיתיים, והתחשק לי לנסות שוב, והבנתי שזה באמת משרה משהו אחר מפלסטיק. אמרתי לעצמי – מקסימום יצליח, ואם לא, ימצא את עצמו בפח כמו רבים וטובים לפניו.
מפה לשם,
יש לי חברה עם תערוכה של גרעיני אבוקדו מונבטים, וזה יפיפה. הייתי שם, וחשבתי על העובדה הפשוטה שאנחנו זורקים הרבה מאד גרעיני אבודקו בבית לפח וביקשתי הוראות.
'זה פשוט מאד', היא אמרה לי, 'אבל תדעי שזה לוקח המון זמן'.
באיזה רגע של השראה, לקחתי את הגרעין, נעצתי בו שיפודים ושמתי במים. באמת לא דורש התעסקות, רק לוודא שקו המים נוגע בגרעין.
ככה זה מונח במים כבר המון המון זמן. על אדן החלון מעל הכיור הבשרי, פשוט מונח.
שבוע שעבר, פתאום ראיתי שמשהו קרה, ויצא ממנו איזה שורש, ומיום ליום הוא מתארך.
חשבתי לעצמי,
כמה פה היה לי קל לגלות סבלנות, וכמה סבלנות נדרשת מכולנו עכשיו במלחמה הזו שהולכת ומתארכת.
ליבי התמלא בתפילה, שיהיה לי יותר קל לגלות סבלנות ואורח רוח. סבלנות לעבור משהו שהאורך שלו לא ידוע, סבלנות להיות בכאן ועכשיו, ולא כל הזמן להסתכל ולשאול מתי זה כבר יקרה? מתי זה כבר יגמר? מתי כבר כולם יגיעו הביתה, גם החיילים וגם המפונים? מתי כבר יהיה ניצחון?
משהו בי היה רוצה להרפות, כמו מול הגרעין הזה, ופשוט להיות. להבין שאני לא מנהלת את המערכה, וגם לא את הקצב שלה.
מודה,
שמה שקל עם גרעין על אדן החלון במטבח, לא כל כך פשוט, ומאתגר כל כך.
הלוואי,
שיהיו לנו כוחות,
והרבה,
להזקיף קומה,
ולצלוח את הימים בטוב ובנעימים.
בתחילת המלחמה,
הדבר הראשון שכתבתי היה – תלבשי מדים.
אז היה לי הרבה אדרנלין.
אני חושבת שהוא נכון עדין,
אבל מצריך יותר כוחות מפעם.
בהצלחה לכולנו,
בעוד שבוע של המסע שכולנו בעיצומה.
בשורות טובות לעם ישראל.
