מעשה שהיה כך היה.
לפני קצת יותר משש שנים, פגשתי בוקר אחד את מירי שסיפרה שהתחילה לרוץ.
למה שלא תצטרפי? היא שאלה.
'אני?? 'מה פתאום'. אני לא עושה דברים כ-א-ל-ה. אני לא יודעת לרוץ! אני לא עושה ספורט! אני לא מתאימה לזה! זה פשוט לא בשבילי!
אבל זה ממש לא רק לסופרטאיות, היא הפצירה. מה אכפת לך לנסות, היא שאלה.
בזכותה, משהו בהתנגדות הנחרצת שבתוכי נסדק, ומשהו בלב שלי נפתח, והחלטתי לנסות.
אבל מה? היתי כל כך רחוקה מספורט שלא היו לי אפילו נעלי ספורט. אז הלכתי וקניתי משהו ממש ממש פשוט (מתביישת להגיד עד כמה), כי גם ככה זה לא יצליח, ברור!
מפה לשם, הבנתי שצריך נעלים טובות. התלבטתי, התייסרתי, נעלי ריצה טובים עולים הרבה כסף, ואני הרי סתם זורקת כסף לפח, כי ברור שזה לא יצליח…😉
אבל ברגע של חסד, החלטתי להתפרע מבחינתי, וקניתי נעלי ספורט ב500 ש"ח.
ו..באמת התחלתי לרוץ. עשיתי כמיטב יכולתי, בקצב שלי, ביכולות שלי, ובעיקר שברתי הרבה מיתוסים שלי לגבי עצמי, וספר שלם אני יכולה לכתוב על התובנות שלי מהתהליך.
ועכשיו, חוגגת את הפרידה שלי מהנעלים האלה. גאה בחורים שנוצרו בהם, עדות לשימוש שנעשה.
מודה לנעלים האלה, ש מסמלות עבורי את היכולת לתת אמון בעצמי, את המוכנות להשקיע, ולעזור לעצמי לפרוץ את תקרת הזכוכית של עצמי.
ומודה לנעלים גם על הסבלנות שגילו, ועל כך שהמתינו לי בסבלנות כשלקחתי גם הפסקות ארוכות, תוך כדי כמה הריונות ולידות.
נעלים יקרות, תודה על שיעור ענק בצמיחה! ובהזדמנות חגיגית זו מברכת את הנעלים החדשות, שקניתי בקלילות ובהתלהבות ובלי שמץ של התלבטות, שאזכה להחליף אותם מהר, והלוואי שתכף יתבלו מרוב שימוש.
