לאורך כל השנה, ממש כמעט כל יום, אני מוצאת את עצמי מנסה לפתח את השריר הזה – לא להאמין לאנשים.
אני יודעת שזה נשמע כאילו אני חוקרת במשטרה או משהו כזה, אבל האמת היא שאני עובדת עם אנשים טובים, מקסימים, טובי לב, ובטח לא עבריינים.
למרות האיכות האנושית שאני זוכה לפגוש, כמעט ואין יום שעובר, שאני לא פוגשת מישהו שאני לא רוצה להאמין לו.
אני לא רוצה להאמין לו שהוא לא יכול להשתנות, לא רוצה להאמין לו שהוא דפוק, לא רוצה להאמין לו שהוא בחר בן זוג נוראי, ולא רוצה להאמין לו שהוא בעצמו דפוק.
לפעמים זה די פשוט, כי יושבים מולי אנשים, ואני רואה כמה הם לא באמת כמו שהם מספרים, ואני מבינה רק שהם בלופ עם עצמם, וצריכים עזרה להשתחרר ממנו.
אבל לפעמים זה ממש קל להאמין לסיפור שהם מספרים, וזה דורש ממני הרבה מאד עבודה לא ליפול בפח.
ישבו אצלי פעם זוג, שהגיעו על סף פירוק הקשר. הוא היה מפורק לגמרי, תוך כדי טיפול תרופתי לאזן חרדות וקשיים נפשיים. הגיע מרושל, עם כתמים על הבגדים, לא יצר קשר עין, ולא דיבר לענין. לידו ישבה אשתו, בחורה יפיפיה, מטופחת, קוהרנטיות, מרשימה בטירוף.
קל היה להאמין לסיפור שהוא דפוק, והיא פשוט נדפקה, ונפלה בפח. אני זוכרת את היום הזה, כי גדלתי בו. אני זוכרת שישבתי מולם, ואמרתי לעצמי בלב – אין מצב שמה שאת רואה, זה הסיפור שלו!! אם הוא כזה דפוק, היא בחיים לא היתה מתחתנת איתו. חייב להיות צד שלו שאני לא רואה עכשיו.
זה לא לקח פגישה אחת, וגם לא שתים, אבל האיש הזה, התגלה להיות איש מדהים, עם יכולת עבודה מטורפת (שרק יכולה לקנא, כי כשישבתי מולו נבוכתי בתוכי, שאין לי מושג איך עושים תנועות פנימיות כל כך גדולות). ראיתי מישהו, שצעד אחרי צעד, החזיר לעצמו את מי שהוא, וכל פעם חלש על עוד זירה ולקח פיקוד עליו.
זה היה עבורי שיעור מאלף (וגם מעלף
) ועוצמתי. אבל באמת שזו סתם דוגמא, דרמטית כזאת, למשהו שפוגש אותי ממש לא רק בקליניקה. באמת כמעט בכל מקום.
) ועוצמתי. אבל באמת שזו סתם דוגמא, דרמטית כזאת, למשהו שפוגש אותי ממש לא רק בקליניקה. באמת כמעט בכל מקום.כל כך קל לקנות ולהאמין למה שאנחנו רואים. כל כך קל לחשוב שמה שיש לנו מול העיניים הוא האמת.
כל כך קל לחשוב על עצמנו, שאנחנו לא יכולים, לא מסוגלים, לא נועדנו ל… ולא מוכשרים ל…
פעם בשנה בפורים, אנחנו מקבלים שיעור חזק, שבכוחו לתת לנו דלק לכל השנה.
בפורים אנחנו רואים סביבינו אנשים מחופשים, וקל לנו לדעת שהילד הזה לא באמת גנב, והילדה היא לא באמת פופקורן, או זהבה ושלושת הדובים או דבורה.
קל לנו לדעת שגם התחפושת הכי טובה, היא רק תחפושת.
זה דלק לכל השנה, לא להאמין למה שאנחנו רואים, לא לקנות ולא להאמין לתחפושת של אף אחד.
לא של בן או בת הזוג שלנו, ולא של הילדים וגם לא של השכנים.
לא רק שם מול אחרים זה חשוב. זה חשוב כל כך מול עצמנו, וזה אולי הכי הכי מאתגר, והכי עוצמתי וחזק כשאנחנו עומדים לנו מול המראה.
ואולי, זו מתנה שאנחנו יכולים לתת השנה לכל כך הרבה מעגלים. לתת לעצמנו, למשפחתינו, ולכל האנשים במדינה שלנו השנה, לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלהם.
המתנה לדעת שאנחנו טובים ורוצים טוב. לדעת שאנחנו בעלי יכולות גדולות ועצומות, הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין. המתנה לדעת שאנחנו טובים, ומעל הכל אלוקים.
