לכל אחד יש איזה מצרים,
בו הוא שרוי.
לכל אחד יש מקום
בו הוא מרגיש עמוק עמוק,
בתוך בוץ טובעני,
כזה שדורש ותובעני.
לכל אחד רשימת פאר,
של ניסיונות שלא צלחו,
של ניסיונות שכשלו,
וממש לא הניבו.
לכל אחד יש איזה פרעה,
אליו לכוון אצבע מאשימה.
ואיזה כעס ומרמור,
על גאולה שלא באה.
בכל אחד כמיהה,
ותקווה עמוקה,
שאם רק נחכה –
זה פשוט יקרה.
שברגע של חפזון,
נִשָּׁלַח לחופשי.
שהים יבקע עבורנו,
וענני הכבוד יעטפו אותנו.
ואנחנו שוכחים,
שלפני גאולה משועבדים,
ויש עבודה קשה,
וצריך להקים זעקה גדולה.
שצריך להתפלל שיבוא משה,
ולחפש ולהכין כלים,
אותם נשא כשיוצאים.
שיש לילות מהבית לא יוצאים,
ואת המשקוף בדם מורחים.
שברגעי החושך הכי גדולים,
מכינים תופים,
ואותם שומרים,
ולשליפה הם ממתנים.
וצריך איזה נחשון בתוכינו,
שיעיז,
ויקח הרבה אוויר,
ויקפוץ עמוק לתוך הים.
אחד כזה,
שיודע שהים עוד יבקע.
גם כשנדמה שכל האוויר אזל,
הוא ידע ויאמין,
שיש חמצן,
ועוד נותר, ויש מספיק,
עד שנשוחרר.
