כשהייתי סטודנטית לתואר הראשון, למדתי תנ"ך ויעוץ חינוכי.

באחד הקורסים, כשרצו להכין אותנו איך להכין שיעור בתנ"ך, בחרו כמה פרקים שעל פניו הכי משמעממים ומשמימים (אם מותר להגיד דבר כזה על התורה הקדושה) כדי להראות לנו שאת הכל אפשר ללמד, ומהכל אפשר להפיק משמעות.

השבת בקריאת התורה, נתח גדול מהפרשה, היה יכול גם להבחר לקורס הזה.

על פניו,
פסוקים טכניים.
רשימה של שמות,
מנין של בני ישראל.

ובפסוקים האלו,
שמעתי שוב ושוב ושוב את המילים –
למשפחותם,
למשפחותם,
למשפחותם,

שוב ושוב את המילה –
משפחת,
משפחת,
משפחת.

במבט ראשון –
לא מענין.
במבט מעמיק –
בכזו גאונות,
בכזו פשטות,
בלי לבלבל אותנו עם עוד מסרים מסביב, בלי שנוכל לברוח ולהסיט את עצמנו מהעיקר.

התורה פשוט אומרת לנו –
בצורה שלא משתמעת לשני פנים: משפחה.

משפחה – הכל מתחיל והכל נגמר שם.
משפחה – זה הסיפור.
משפחה – זה לב הענין.
משפחה – זה הזהות, זה הבסיס, זה המקור.
משפחה – משם יוצאים אל העולם, ולשם שבים.

וככה כל פעם שבעל הקורא קרא עוד כמה פסוקים, הרגשתי שהתורה מזכירה לי, מחנכת אותי, ומוודא לאפס אותי ולומר לי – משפחה זה הסיפור.

תהיי שם,
תשקיעי שם,
תשמרי על זה,
תבני ותחזקי את זה.

למשפחותם. לבית אבותם.
זה כל הסיפור.