מאז שאני ילדה,
אני לא זוכרת כזו שבת ארוכה,
כמו השבת האחרונה,
שפשוט לא נגמרה.
רציתי שכבר תיעלם,
פחדתי שהיא תסתיים.
רציתי לברר מה עם כולם,
חששתי לשמוע מה קרה איתם.
ואז מצאתי את עצמי מתישבת לקפל כביסה.
כן,
אצלי,
ת מ י ד יש ערימה.
(אם תרצי –
יכולה לתת לך במתנה גמורה.)
זה לא היה שבתי,
או חגיגי,
וגם לא כל כך רוחני,
אבל זה היה אקט טיפולי.
משהו בתנועות הללו,
אותי הרגיעו,
הרפייה יצרו,
ומעט שליטה החזירו.
התאפקתי,
סהכ' מדובר בשבת,
אך אם היה יום חול,
היתי שופכת אקונומיקה לרוב
כי הריח של בנקי,
והמראה של המסודר,
עושה לי טוב בנשמה,
כשבפנים אני בטלטלה.
כמה ימים אחר כך –
דיברתי עם חברה,
ולי היא סיפרה –
כמה הבית שלה מהפכה,
'מטונף' – היא ככה אמרה.
זה היה לי מענין,
כי למרות התיאור –
היא נשמעה רגועה.
היא אמרה את זה,
אמנם לא בהתלהבות,
אבל בישרות,
ובכנות,
ובבנינוחות.
כי היא אוהבת להיות בעשייה,
והיא עסוקה בנתניה,
והיא באמת מרשימה,
ועושה ועושה,
ולמטלות הבית –
עכשיו פשוט מניחה.
והבנתי אז בשיחה איתה,
שלכל אחת יש את הדבר שמרגיע אותה,
ויוצר בתוכה שלווה.
התפללתי שכולנו נזהה,
מה אותנו מרגיע,
ונסכים אפילו לקפל כביסה,
גם אם זה לא חביב כל כך,
או הכי מתאים לשבת המלכה.
