כמה פעמים רציתי להצדיע,
לכל כך הרבה דמויות נסתרות,
שאף אחד להם לא מוחא כפיים,
והם כלל אינם נראים.
כי על החילים בחזית,
אנחנו כל הזמן חושבים.
ומהמתנדבים שבחמ'ל,
מתפעלים ומתבשמים,
ולפעמים אפילו קצת מקנאים,
וגם כמוהם להיות רוצים.
וכל אלו שמארחים מפונים,
וכל אלו שמכבסים לחיילים,
ואלו שעושים,
מארגנים ומתפעלים,
אותם כולנו רואים,
ומעריכים ומצדיעים.
לכל מי שנאלץ לצאת מביתו,
לכל מי שאיבד את יקירו,
לכל מי פועל ומתרוצץ,
אותם אנחנו מבינים
(או לפחות מנסים).
אבל יש קבוצה בכלל לא קטנה,
שעומדת גם בחזית ממש בגבורה.
זה לא מצטלם יפה,
ולא הוראי או משהו כזה,
זה אפור,
יום יומי,
ולא פשוט וקשה.
ורציתי לאנשים האלו,
שעכשיו קצת שקופים,
רגע לעמוד ולהצדיע.
ולשים עליהם זרקור.
על אלו שאת עצמם לא מוצאים,
אלו שעם חרדה מתמודדים,
או שמטפלים בהורים קשישים.
לאלו שתקועים,
והרבה דומעים.
לכל החולים,
שהבירורים הרפואיים,
להם נקטעים.
לכל מי שלא יודע איך ישלם חשבון חשמל,
או יממן את הקנייה בסופר מחר.
לכל אלו שרצו להיות מגויסים,
וכרגע בבית יושבים.
לכל מי שמתמודד עם ההדף של המלחמה,
ולכל מי שנמצא תמיד במלחמת קיום יום יומית,
וזה לא הפסיק בגלל שיש מלחמה כללית.
תדעו,
שלרגע עצרנו,
עמדנו והצדענו.
אתם לא פחות גיבורים,
ולא פחות עושים.
וגם אם זה לא מצטלם יפה,
תדעו שכל רגע וכל שעה שאתם נושאים בעול,
אתם גיבורים,
ואתכם אנחנו מחבקים ומוקירים.
