בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מנסה להבין מה התשובה לשאלה הזו.
כי היתה לי תוכנית ממש ברורה בראש, עם תחנות ברורות. ראש השנה – יום כיפור – בת מצווה, סוכות… ואז – חזרה לשגרה – לצלול לעשייה, ולצאת לדרך עם קפיצת גדילה 5, תוכנית שחיכיתי שרק תתחיל.
ואז,
משום מקום,
באמצע התוכניות שלי, מלחמה.
ומה קשור לפה מלחמה, מגויסים
ואסון נורא, הרג אכזרי, ומשפחות שכולות, נעדרים, שבויים, ומפונים.
ואיכשהוא, כל מה שקורה עכשיו, הוא אחר ושונה, ורחוק מהשגרה המדומיינת, רחוק מהתוכניות שחשבתי ותכננתי.
ובאמת,
שאני לא מיוחדת או יוצאת דופן.
כל אחת יכלה לכתוב את ההקדמה הזו.
כי כל אחת תכננה לה איזה שגרה, יצרה לה איזה רשימת תוכניות, רקמה לה חלומות ושאיפות.
אחת תכננה כבר להתחיל לבנות את הבית, השנייה לקבוע תאריך לחתונה של הבת שלה ולצלול להכנות. השלישית להתכונן למבחן המסכם, וסוף סוף לקבל רשיון אחרי שנים של מסע ועבודה…
והשאלה המהדהדת עכשיו, מהדהדת בקולי קולות ובעוצמה רבה היא – *מה התפקיד שלי עכשיו? מה ה' שואל ממני בעת הזו? מה המשימה שלי כעת?*
וזה לא שאם הגעתם עד לכאן, אני הולכת לשלוף לכם איזה תשובה מנוסחת, ומתכון מנצח, כי טרם קיבלתי מנוי להיות הסגנית של רבש'ע (וגם לא הגשתי מועמדות, כי באמת שאני לא ראויה).
אבל כן חשבתי שטוב נעשה אם נרשה לעצמנו לשאול את השאלה הזו. וטוב נעשה אם נסכים לשהות בשאלה, ואם נסכים לא מיד להיות עם כל התשובות.
וטוב יהיה אם נסכים פשוט להיות,
לחשוב כל פעם מחדש,
ולחשוב כל יום מחדש.
וטוב יהיה אם נסכים פשוט לצמצם את השאלה, ולשאול את עצמנו – מה ה' שואל ממני, ברבע שעה הקרובה??
כי אנחנו בתקופה עכשיו של הרבה סימני שאלה, וזה בסדר גם לא לדעת.
וצריך נשימות,
נשימות קטנות,
והרבה הרבה תפילות.
ואיכשהוא,
לפקוח את העיניים,
כי בתוך כל הכאוס הזה,
אני מאמינה שיש גם הזדמנות, להוליד דברים חדשים. הזדמנות להעיז, הזדמנות לנסות,
ללמוד לשהות וללמוד להיות.
וזה בסדר גם לטעות,
וזה בסדר גם לשגות,
וכדאי להיות אנושיים,
ולא מושלמים.
ובמסע הזה,
לפקוח את העיניים,
לגלות,
שיש כל מיני פרחים שמסתתרים,
בצידי הדרכים.
שכנות טובות,
ואחיות אהובות,
מחשבות טובות
ויצירתיות.
ונתינה,
וחסד,
ואכפתיות גדולה,
וכל כך כל כך הרבה אהבה.
ולוואי,
שנרשה לעצמנו לשאול,
ונרשה לעצמנו לתהות,
ונרשה לעצמנו גם לא לדעת –
מה ה' שואל מעמנו?
