| מחשבות לקראת בדיקת חמץ
זה היה לפני כמה שנים, שקלטתי כמה מתח יש בי בבדיקת חמץ.
עוברים – מסתכלים – מחפשים בכל פינה – ורואים בדיוק בדיוק מה המצב, רואים ה-כ-ל.
ברגעים האלו הלב שלי היה דופק. הנה פה עוד יש בלאגן, ופה לא הספקנו, ופה כל כך רציתי שיהיה מאורגן – ופה איך פספסתי??
מפה לשם, זה היה לי טקס של מה לא עשיתי, איפה לא הצלחתי ומה לא כמו שצריך.
לפני כמה שנים, אחותי ואני נסענו בבוקר של בדיקת חמץ קדימה להורים. גם ככה ברוך ה' לא כולם היו נכנסים לרכב אחד, אז בבית נשארו לעשות בדיקת חמץ בזמן עם ברכה, ואנחנו הקדמנו לעזור בבישולים.
באותה שנה נשמתי לרווחה. הרגשתי שניצלתי מהטקס הזה (שהתנהל כמובן אך ורק ולגמרי בראש שלי).
מאז אותה שנה, אני כל שנה בתקווה שלא אצטרך לסע עד רמת הגולן, כדי לברוח מביקורת העצמית.
שאוכל בבדיקת חמץ להיות עניינית, לקבל תמונה ולהבין את המצב.
ויותר מכך,
שאוכל בבדיקת חמץ של החיים, בפשטות לטפל במה שעוד לא קרה, בלי לקרוא לזה פספוס. שאוכל פשוט לבדוק אז אם נשאר איזה חמץ (בלי ייסורים על האבק והמיון והסדר שלא נעשו) ובלי כל מה שהעמסתי בדמיון שלי על ההכנות לפסח.
שאוכל בבדיקת חמץ, לחגוג את היש. את כל הדברים הרבים שעשיתי, את הספקים, ואת ההתקדמויות.
שברגעים האלה גן אדע להרפות, ולהיות זקופה, מוארת, ועניינית.
ולוואי שברגעים של בדיקת חמץ, וברגעים הרבים האלה שאנחנו פוגשים בחיים, נזכה לראות ו לחגוג את היש.
ו'היש' הוא גדול ומשמעותי, ואנחנו הצינור דרכו הוא מגיע למשפחות שלנו ולעולם כולו.
