רָצִיתִי כָּל כָּךְ
לַעֲשׂוֹת,
לְהִסְתַּעֵר,
לָתֵת מֵעַצְמִי עוֹד וָעוֹד.
רָצִיתִי,
וְיָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה,
וּלְהֵיטִיב רוֹצֶה.
אֲבָל מָצָאתִי אֶת עַצְמִי עֲיֵפָה,
עֲיֵפָה וּמַרְפָּה.
הִתְגַּנְּבוּ לָהֶן מַחֲשָׁבוֹת,
וְלָחֲשׁוּ לִי,
שֶׁאוּלַי כְּדַאי,
פָּשׁוּט לְהַרְפּוֹת וְדַי.
לָנוּחַ,
לַעֲשׂוֹת רַק מְעַט,
אוֹ אֶת הַמִּינִימוּם שֶׁחַיֶּבֶת,
שֶׁזֶּה הֲרֵי גַּם לֹא מְעַט,
בִּתְקוּפָה כְּזוֹ בִּפְרָט.
שְׁנֵי הַקּוֹלוֹת הִדְהֲדוּ בְּתוֹכִי,
שְׁנֵי הַקּוֹלוֹת הִתְחָרוּ בְּרֹאשִׁי.
כָּל אֶחָד רָצָה לִתְפֹּס אֶת הַבָּמָה,
כָּל אֶחָד חָשַׁב שֶׁיָּדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם,
הַיְתִי כָּל כָּךְ עֲיֵפָה,
שֶׁהֵבַנְתִּי שֶׁלָּנוּחַ צְרִיכָה,
כִּי אֵין בְּרֵרָה.
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מַרְפָּה,
עִם תִּקְוָה שֶׁתָּבִיא עִמָּהּ בְּשׂוֹרָה חֲדָשָׁה,
אוֹ לְפָחוֹת אֶת הַתְּשׁוּבָה,
שֶׁל מָה נָכוֹן אוֹ כְּדַאי אוֹ מַתְאִים,
בַּתְּנָאִים הַמּוּזָרִים,
בְּיָמִים מְאַתְגְּרִים.
בִּידִיעָה שֶׁמָּחָר תָּמִיד יְכוֹלָה –
לַעֲשׂוֹת חֲשִׁיבָה חֲדָשָׁה.
אֵיכְשֶׁהוּא,
אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים,
קַמְתִּי עִם כּוֹחוֹת מְחֻדָּשִׁים.
וְאָז הֵבַנְתִּי שֶׁאוּלַי זֶה גַּם שָׁלָב בַּמִּלְחָמָה,
שָׁלָב שֶׁל עֲיֵיפוּת גְּדוֹלָה.
