משלומך?
שאלו אותה,
ולא ידעה מה היא עונה.
איך אפשר לענות לכזו שאלה,
בכזו תקופה,
רק במילה,
ועוד תוך כדי תנועה.
איך בקצרה,
לתת תשובה,
שתספר על האתגרים,
והדברים המורכבים.
תחלוק בחששות ובשאלות,
בתנודות ובמורכבויות,
בעלויות והירידות?
איך במילה,
תניח את ליבה,
עם הזעקה והכמיהה.
תבטא את חיפוש המשמעויות,
ולב גדוש בתקוות והתפילות.
אז היא מצאה נוסחה,
איך לפתור את הבעיה,
ופשוט אמרה – בסדר.
מילה אחת פשוטה.
וזה בסדר,
לומר שאת בסדר,
גם כשהכל לא בסדר.
זה בסדר,
לומר שאת בסדר,
גם אם את לא באמת בסדר,
כי את רוצה להיות,
או להרגיש בסדר.
זה בסדר,
לומר שאת בסדר,
וזה בסדר אחר,
שבעולם אחר,
עולם של לפני שמחת תורה,
היה נחשב לגמרי לא בסדר.
זה בסדר,
לרצות להיות בסדר,
גם כשהמציאות היא בכלל לא בסדר.
זה בסדר גם לא להיות בסדר,
ומותר להניח את זה,
וכדאי למצוא איפה,
וטוב וכדאי שזה יהיה
מקום שיכול לאפשר,
ולהחזיק ואיתך להיות.
כי בעולם שעכשיו לא בסדר,
זה בסדר,
באמת בסדר,
להיות או לא להיות בסדר.
כי כל כך הרבה,
לא בסדר.
מה שכדאי,
זה מפעם לפעם,
לשאול את עצמנו,
מה משלומנו?
ולאפשר לענות בהרחבה,
בתשובה של יותר ממילה.
ואם אפשר –
לשאול לא תוך כדי תנועה,
ולא באמצע עשייה,
ולא תוך כדי עוד הקפצה,
או ביצוע משימה.
ואולי החשוב מכל,
הוא לא להיבהל כשאנחנו לא בסדר,
ולא להתביש,
ופשוט להושיט יד,
ולבקש שיבואו לעזר.
